כמובן, היו כרוכים בעניין סיכונים רבים. האם יוכלו כוחות האבטחה של פת"ח למנוע נסיונות התנקשות בחיינו מצד הקבוצות הפלסטיניות הקיצוניות יותר בביירות? האם תהיה הדרך מנמל התעופה לעיר בטוחה די הצורך? כמה זמן יהיה אפשר לשמור בסוד ביקור כזה, על מנת שהידיעה הראשונה עליו תתפרסם רק בהגיענו לגבול ישראל? מה תהיה ההשפעה על דעת הקהל הישראלית ועל גורמי הסירוב הפלסטיניים?
אבל איש משלושתנו לא היסס אף לרגע. אם אש"ף יסכים להצעה, נקבל על עצמנו את הסיכון.
ועכשיו, במרס 1981, העלה סרטאווי רעיון אחר בשיחותיו עמי. הביקור בביירות לא התממש, כמובן. הסיכונים נשקלו ונמצאו גבוהים מדי, ואולי המצב בתוך אש"ף, וכן היחסים בין אש"ף לבין ממשלות לבנון וסוריה, גרמו לכך שהמבצע יהיה בלתי-אפשרי מבחינה פוליטית. בסופו של דבר, תהיה זו הפרה בוטה של ריבונות לבנון, מלבד כל דבר אחר.
רעיונו החדש של עיצאם היה עוד יותר נועז ובלתי-מתקבל-על-הדעת: להיכנס לגוב הארי, לבוא לדמשק. המועצה הלאומית הפלסטינית עמדה להתכנס למושבה ה-15 בבירת סוריה. הבחירות לכנסת נועדו להיערך ביוני. מאמצינו בחודשים האחרונים, ביקורנו החשאי במרוקו, הצהרותיהם השונות של ערפאת, סרטאווי ואחרים - כל הדברים הללו עלו יפה, כמדומה. אולי הגיעה שעת הכושר לעשות את המעלל הגדול באמת ובתמים, מחווה דרמטית שתהפוך על פיהן את הבחירות בישראל ותאפשר לנו להיכנס לכנסת הבאה ככוח פוליטי רציני.
הרעיון היה פשוט זה, לקבל הזמנה מאש"ף למשלחת שלום ישראלית למועצה הלאומית הפלסטינית (המל"פ) בדמשק, כפי שהוזמנו אליה משלחות אחרות מכל רחבי העולם. נהיה נוכחים בדיונים, נישא נאום ברכה בפני משתתפי הכינוס ונפגין בעצם נוכחותנו כי נפתח דף חדש ביחסים בין שני העמים.
הבעתי מיד את נכונותי לצאת ואת בטחוני שפלד וארנון יסכימו גם הם, למרות הסכנות הכרוכות בכך. כמובן, בשובנו נואשם במספר עבירות, כגון מגעים עם האויב וכניסה לשטח אויב. סוריה, שלא כמו לבנון, היתה מוקד לפחד ולשנאה כלליים בישראל.
כדי לעשות את הרעיון מקובל יותר על הקבוצות השמאלניות באש"ף,
וכן על הסורים, הציע עיצאם שהמשלחת הישראלית תהיה מורכבת משני גורמים: שלושתנו, כישראלים המגדירים עצמם כציונים, ושלושה חברים מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית. בנסיבות אלה, הרעיון נראה לי סביר.
הסכמנו שעלי לעשות שני דברים: לכתוב מכתב אישי ליאסר ערפאת ולהסביר בו את הרעיון, ולשוחח בארבע עיניים עם מאיר וילנר, ראש