אנו יושבים במשרדו של עיצאם בפאריס, הנשקף על הנהר סיין.
הגענו לכלל הסכמה שהגיעה השעה לפרסום ראיון רשמי איתו בעולם הזה, שבו יוכל לדבר על עברו, על אמונותיו, על דיעותי! אודות ישראל והישראלים.
בשעה מוקדמת יותר באותו יום שבעיצאם מביקור קצר בלונדון. אכלנו ארוחת צהריים קטנה במשרדו, שתינו קפה ערבי טעים והתיישבנו בנוה. הוא יושב בכורסתו המרופדת היטב, שאיש זולתו לא ההין לשבת בה. אני במקומי הרגיל, על הספה.
אני מוציא מקטרת וכיס טבק ומתחיל במלאכת הצתת המקטרת. פתאום אני נזכר שעיצאם סיפר לי כי החליט להפסיק לעשן, לאחר שהיה מעשן-בשרשרת כפייתי.
"סליחה," אני אומר. "אני לא רוצה לעשן בנוכחות אדם שמנסה להתנער מההרגל!"
"להפך," הוא עונה. "אני אוהב את הריח, בייחוד כשאני לא יכול לעשן בעצמי."
אני לוקח פנקס לכתיבה ומוציא את הרשמקול הקטן שלי, וכשאני מוכן ומזומן לפתוח בראיון, אני פונה אליו בעליצות. "ובכן..."
עיצאם נרדם.