ערפאת חש להגנתו. "מה אתם רוצים לגנות? איזה קטע בדיוק?" ביקש לדעת. אנשי הקו הנוקשה לא הצליחו לשים את האצבע על שום קטע מסוים. "לי יש ביקורת משלי על סרטאווי," אמר ערפאת. "מי אמר לו לנתק את המגעים?"
בעקבות הראיון בלה מונד פרסם אל-צעיקה, אחד הארגונים המרכיבים את אש"ף (שאינו למעשה אלא זרוע של ממשלת סוריה), קריאה להוצאת סרטאווי להורג, ביחד עם אליאס פרייג׳ וראשד א-שאווה - ראשי הערים בית-לחם ועזה - שהחזיקו בהשקפות דומות. אל-הדף, בטאונה הרשמי של החזית העממית לשחרור פלסטין, בהנהגת ג׳ורג׳ חבש, הציג בתמונת השער את סרטאווי, פרייג׳ וא-שאווה בדמות קוביות משחק המוטלות לפני דגל ישראל, וכינה אותם "קוביות במשחק הכניעה הפלסטיני."
אחרי שנדחתה ההצעה לגנות את סרטאווי בוועד הפועל, חש ערפאת כי מעמדו חזק די הצורך להורות לדוברו להודיע בלה מונד כי סרטאווי ממשיך לכהן כנציגו. הוא גם שלח הודעה סודית לכל הנוגעים בדבר כי נסיון להתנקש בחייהם של סרטאווי, פרייג׳ או א-שאווה יגרור תגמול מידי מצד פת"ח. "אם הם ייהרגו, אנחנו נדע את מי עלינו להרוג!"
בצד הישראל היתה התגובה מאלפת לא פחות. כיוון ששימשתי אז כיושב-ראש זמני של תנועתנו, כינסתי מסיבת עיתונאים עם יעקב ארנון ויוסי אמיתי. הקראתי הודעה כתובה שצוטטה בהרחבה בעיתונות הישראלית, ובה קראתי להכרה הדדית בין ישראל ואש"ף והצעתי את מועמדותו של סרטאווי לפרס נובל לשלום. הואיל וסרטאווי כבר חשף את התוכנית לביקורנו בדמשק כאורחי המל"פ, הייתי חופשי לגלות את פרטי המבצע שלא בוצע. עשיתי זאת במסיבת העיתונאים, ואחר-כך בכתבה מפורטת בעולם הזה.
תגובתם החיובית של חלקים מסוימים מדעת הקהל הישראלית עודדה שתי יונים זהירות, יוסי שריד (שהיה אז איש מפלגת העבודה) וויקטור שם-טוב איש מפ"ם, להכריז כי הם מוכנים להיפגש עם סרטאווי. שמעון פרס, ראש המערך (שהיה מורכב משתי המפלגות), השתיק אותם מיד. למעשה, הן שריד והן שם-טוב סירבו להיפגש עם סרטאווי, ולא נפגשו עמו מעולם, גם כשהוזמנו.
התגובה המאלפת ביותר באה מצד המפלגה הקומוניסטית הישראלית. האיש מספר שניים באותה מפלגה, תופיק טובי, תקף בחריפות את סרטאווי בישיבת הוועד המרכזי של מפלגתו. הדבר נראה מוזר למדי, עד שפורסם דבר ההתקפה בהבלטה באל-סאפיר, עיתון לבנוני המנוהל על-ידי סוכנים לוביים, כידוע לכל. לא היה ספק שמניעי התקפתו של טובי היו גורמים