"הוא צריך להודיע שהוא יוצא לירושלים לשאת ולתת עם ממשלת ישראל! ואז הוא צריך להגיע לגשר ולנסות לחצות אותו!"
אנה בסט, שהקשיבה במורת-רוח גוברת, קראה, "אבל הישראלים יעצרו אותו! הם יירו בו!"
הישיש המצומק פנה אליה ואמר בקול רך: "זה יהיה טוב מאוד. ערפאת בכלא, או ערפאת שמת מות-קדושים, יהיה בעל ערך רב יותר למטרתו מאשר ערפאת שאיננו מסוגל לפעול."
היה קל לגלות קוצר-רוח כלפי ערפאת, אבל המצב היה הרבה יותר מסובך מכפי שיכלו לדעת אנשים מן החוץ.
באביב 1982, ידע כל בר-דעת שמלחמה עומדת לפרוץ בכל רגע. כדי למנוע אותה, היה על אש"ף לשכנע את ממשלת ארה"ב לפתוח לאלתר בדו-שיח עמו כדי לכונן פתרון של שלום בהשתתפות הפלסטינים. אבל אמריקה היתה מחויבת למזכר הבנה שניתן לישראל בכתב מידי הנרי קיסינג׳ר, לאמור כי לא יהיו לה מגעים עם אש"ף בטרם יכיר הארגון בזכותה של ישראל להתקיים ויקבל את החלטות מועצת הבטחון 242 ו-338. גם אילו היתה הנהגת הזרם העיקרי של אש"ף מוכנה לעשות זאת, מבחינה פסיכולוגית ופוליטית, לא היתה יכולה לנקוט צעד כזה בלי לחולל עימות מסוכן עם סוריה, בעת שסוריה שלטה למעשה בלבנון - לרבות הזעיר-מדינה של אש"ף - ונהנתה מתמיכתם של ארגונים אחדים במסגרת אש"ף.
יתר על כן, נוכח הסכנה המוחשית של פלישה ישראלית, היה אש"ף תלוי יותר מאי-פעם בבריתו הצבאית עם סוריה, "מדינת העימות" הערבית היחידה שנותרה בשדה הקרב האפשרי, אחרי עריקתה של מצרים.
נוכח הדילמה הזאת, ניסה ערפאת לתמרן. הוא ביקש למצוא דרכים חשאיות, שלא יביאו אותו לעימות ישיר עם הסורים, כדי לברר אם האמריקאים אכן מתכוונים ברצינות לקיים דו-שיח עם אש"ף במידה ויתמלאו שני התנאים - ומה פירוש הדבר הלכה למעשה.
בוועידת דיצ׳לי במאי 1981 שוחחנו, עיצאם ואני, עם אמריקאי צעיר בשם ג׳ון אדווין מרוז, שעמד בראש אחד מאותם מוסדות פרטיים-למחצה מרובים העוסקים בעניינים פוליטיים בארצות הברית. לאחר מכן נקט מרוז יוזמה להגשמת רעיונותינו וניסה לשמש כמתווך בין משרד החוץ האמריקני לבין אש"ף. לימים סיפר שהוא עשה יותר מ-400 שעות עם יאסר ערפאת בביקוריו התכופים בביירות, נושא שדרים לכאן ולכאן ומנסה למצוא נוסחה שתהיה מקובלת על האמריקאים ועל אש"ף כאחד.
כך עשה גם עיצאם סרטאווי. בשעתו יכולתי רק לנחש במה הוא עוסק, אבל כשביקרתי במשרדו נוכחתי שמעמדו בארגון התחזק במידה ניכרת,