וכתבת במכוניתי הפרטית וניסיתי לחצות במעבר הגבול הראשי, אולם הדבר נמנע ממני. במשך שעות אחדות נסעתי לאורך גדר הבטחון המתוחה לאורך הגבול, בנסיון למצוא מעבר. בכל מקום היפנו אותי משמרות הצבא לאחור.
כבר הייתי מוכן להרים ידיים כשמצאתי ליד מטולה שער פתוח ועליו שומר חייל שישב וקרא את העולם הזה. פניו אורו כשראה אותי. עלי להודות בכלימה ששיקרתי לאותו קורא נאמן כשאמרתי לו שמן העבר השני מצפה לי רב-סרן סעד חדאד, מפקד המיליציה הקוויזלינגית של דרום לבנון המופעלת על-ידי צה"ל. החייל הניח לי לעבור בתנועת-יד ידידותית.
במשך השעות הבאות שוטטנו בשלווה בנוף ההררי, לפעמים לבדנו, לפעמים בתוך שיירות צבאיות, ובכל מקום קידמו את פנינו בחמימות. אחרי שחצינו את הנהר ליטני ועקפנו את נבטייה, הגענו לפאתי צידון, שעדיין לא נכבשה. לחימה התנהלה בעיר ובמחנה הפליטים עין אל-חילווה שבקירבתה. מספר טורים של טנקים ורכב משוריין ישראליים המשיכו בדרכם צפונה על הכביש הראשי לביירות, אבל הקצין הממונה במקום סירב להרשות למכוניתי הפרטית להצטרף אליהם.
כתום היום חזרתי בדרך הקצרה, דרומה לתחנת הגבול הרשמית בראש הנקרה, שם נעצרנו כחוק, נחקרנו והואשמנו בחצייה בלתי-חוקית של הגבול מישראל לארץ אויב. בסופו של דבר בוטלה האשמה זו, לאחר שהועלו האשמות אחרות, הרבה יותר כבדות.
לפיכך הייתי מלא התרשמויות טריות כשנפגשתי שוב עם עיצאם, כעבור פחות משבוע. הוא השתולל מזעם. הוא חש שהאשמה מוטלת על הסרבנים באש"ף ועל המנהיגים הרופסים שלא היו מוכנים ללכת בקו שהיתווה, הקו היחיד שהיה יכול למנוע מלחמה. הוא קילל את "השוטים הארורים," בתסכול עמוק על שנאלץ לשבת בפאריס שעה שידידיו וחבריו-לנשק נלחמים בביירות, שכבר היתה נצורה ומוקפת כליל על-ידי כוחות צה"ל.
משרדו של עיצאם בפאריס היה עתה עורק-חיים חיוני לאש"ף. משום צירוף-מקרים מוזר, מרכזת הטלפונים של ביירות, שלא כמו שאר השירותים הציבוריים, נמצאה בחלק המערבי של העיר. צה"ל יכול לנתק את אספקת המים והחשמל לעיר הנצורה, ומפעם לפעם עשה זאת, אבל לא היה ביכולתו לנתק את קשרי הטלפון והטלקס. עיצאם הפך לחולייה המחברת העיקרית בין ערפאת לבין העולם החיצוני. מדי כמה דקות היו שני הטלפונים במשרדו מצלצלים להודיע על שיחות מביירות ומכל רחבי העולם. לי היתה זו תחושה לא-מציאותית, כשראיתי את סרטאווי משוחח עם מנהיג מראשי אש"ף בעיר הנצורה, שעה שחברי וקרובי נמצאים בין הצרים, היורים והמפגיזים. אחד מהם היה רן כהן, חבר הוועד המרכזי של