יפה להפליא, ואילו הצליחה, לא היה צורך שיקרה כל מה שקרה לאחר מכן - המרד כביכול בפת"ח, ההתקפה הסורית על אש"ף בטריפולי וכן הלאה.
ודאי שהסורים הופתעו מההתקפה הישראלית על כוחותיהם. הם לא האמינו שאחת ממטרות המלחמה של שרון היתה לסלק אותם מלבנון. מדוע ירצה שרון בכך? ככלות הכל, הצבא הסורי נכנס ללבנון שש שנים לפני-כן בהסכמתה המלאה של ממשלת ישראל, שבראשה עמד אז יצחק רבין. אסד לא יכול לתאר לעצמו שמישהו בישראל יהיה אוויל עד כדי כך שיאמין כי יש ללבנון קיום שלא תחת הגמוניה סורית.
במשך ימים אחדים לא התקיף צה"ל את הצבא הסורי, וזה לא פתח באש על הישראלים שחצו את הגבול כדי להילחם באש"ף. לימים העידו שבויים סורים שקיבלו פקודות מפורשות שלא לפתוח באש ואפילו לא להחזיר אש, אלא אם כן יירו בהם במישרין. כשהתירה הממשלה לצה"ל להתקיף את הסורים, היתה זו הפתעה טקטית מוחלטת.
כעבור חודשים אחדים, בוועידת הפיסגה בפז, גינה רודן עירק סדאם חוסיין את אסד בפרהסיה על שלא לחם בישראלים כראוי. "לך יש יותר מיגים מתקדמים מאשר לי, ובכל זאת לא נלחמת כפי שאנו נלחמים באירנים!" התקצף.
אסד הנזוף קרא במורת-רוח, קבל 150 איש - שרי החוץ הערבים ועוזריהם: "אבל הם אמרו לי שהם לא יתקדמו יותר מ-45 קילומטר!" היתה זו הודאה שלא בכוונה.
לפי מודיעין אש"ף, נפגש ריפעת אל-אסד- ראש המודיעין הסורי ואחיו של הנשיא-עם שרון בארה"ב ב-5 במאי 1982, חודש לפני הפלישה הישראלית.
רק ביום הרביעי למלחמה פתח צה"ל בהתקפתו על עמדות סוריות בלבנון. הטילים הסוריים הושמדו בתקיפה אווירית מבריקה, אולם הטילים בסוריה גופה, שהיו הרבה יותר חשובים, לא הותקפו. לפי תנאי ההסכם הסובייטי-סורי, היתה ברית המועצות מחויבת לבוא לעזרת הסורים אם יותקפו על אדמתם, אבל לא בלבנון.
על הקרקע, הוכיח הצבא הסורי את עצמו לגמרי לא רע. כוחות ישראליים נכנסו למארב ליד סולטן יעקוב, ספגו תבוסה צורבת ולא הצליחו להגיע ליעדם - כביש ביירות-דמשק - לפני שנכנסה הפסקת-האש לתוקפה ביום ר, היום הששי למלחמה.
הסכם הפסקת-האש כשלעצמו היה מעשה בגידה בעיני הפלסטינים. כשנכנסה לתוקף, הודיע אריאל שרון כי אין היא חלה על ה"מחבלים," כלומר כוחות אש"ף. הנה כי כן, הצבא הסורי האדיר נטש את חבריו לנשק בשדה הקרב, השאיר את הפלסטינים עומדים לבדם מול מלוא עוצמתו של צה"ל. לא היתה תשובה ברורה מזו לשאלה על כוונות הסורים.