התרשמתי מהחלטיותם של אישי שלטון ועיתונאים גם-יחד להתעלם מכל דבר שהצביע על נכונות מצד הנהגת אש"ף להגיע להסדר. כל מה שנטה לקעקע את הסטראוטיפ הקיים של אש"ף והפלסטינים בכלל ככנופיית טרוריסטים - גירסה מזרחית של האינדיאנים מן המערבונים ההוליוודיים הישנים - פשוט לא זכה להתייחסות.
בדרכי לשם התעכבתי בפאריס ועשיתי יום אחד בשיחות עם סרטאווי. משם יצאנו שלושתנו - מתי הצטרף אלינו - ללונדון, למסיבת עיתונאים. זו היתה הבימה שמעליה השמיע עיצאם את חשדו כי אבו נידאל פועל מטעם המוסד, וכי אבי הרעיון להתנקש בשגריר ארגוב היה שרון. העיתונאים פנו אלי וביקשו את תגובתי על כך. עניתי: "אינני מאמין בכך, ואינני רוצה להאמין בכך." כשהופנתה אותה שאלה למתי, הוא היה מסויג יותר וענה שלא יחווה דיעה בטרם יוצגו בפניו כל הראיות. תשובתו הלא-מחייבת הולידה סיבוכים רבים. עורך-דין ישראלי ימני תבע להעמיד את מתי למשפט על שיתוף-פעולה עם האויב בשעת מלחמה, והעניין עבר את כל הדרך עד לבית הדין הגבוה לצדק, שפסק לבסוף כי היועץ המשפטי לממשלה הוא בעל הסמכות היחידה להחליט אם יש להעמיד את האלוף פלד לדין או לא. היועץ המשפטי החליט כי אין עילה לתביעה, וכי אפילו הוראה לחקור תהיה בגדר הכפשת שמו של אלוף בצה"ל.
עיצאם ואני היינו סבורים שהתקפה מלאה על מערב ביירות היא אפשרות מתקבלת על הדעת, ולדעתנו מטרתם של בגין ושרון היא להרוג את ערפאת ואת כל שאר מנהיגי אש"ף בעיר. בביקורי במערב ביירות קיבלתי את הרושם שלכך מצפים גם ערפאת וחייליו. שאלנו את עצמנו: אם יקרה הדבר, מה אז?
כל מרצנו הוקדש באותה עת למניעת ההתקפה הסופית על מערב ביירות. כשלעצמי, הייתי סבור שהתקפה כזו תהיה בגדר אסון מכל בחינה אפשרית. שמעתי הערכות מוסמכות שניבאו כי 700 חיילים ישראלים יהרגו בקרבות הרחוב שיתפתחו, בזירה שתנטרל את עליונותו הטכנית המוחלטת של צה"ל. את המחיר הנורא שתשלם האוכלוסיה האזרחית לא היה אפשר לאמוד כלל. ההשפעה הפוליטית והפסיכולוגית של התקפה על עיר בירה ערבית והשמדתה תטיל צל שלא יוסר במשך דורות. המתינות הפלסטינית, שלמענה עמלנו כה קשה, תהיה כלא היתה. דור חדש של פלסטינים יקום, מסור כל-כולו לנקמה.
עמלו של עיצאם נשא פרי חשוב אחד: ביום פגישתי עם ערפאת, דיווחה העיתונות כי שלושה יהודים ידועים קראו לישראל ולאש"ף לשאת ולתת על בסיס ההגדרה העצמית. השלושה היו נחום גולדמן, המנהיג היהודי-אמריקאי פיליפ קלצניק ופייר מנדס-פראנס. היתה זו הפעם הראשונה בחייו