במלון חיכה לנו עיצאם, מוקף בקבוצה של פלסטינים שבאו לאמסטרדם לשם המפגש הזה, פעילים ועסקנים פלסטינים מהולנד ומארצות שכנות. נכנסנו ביחד למסבאה, מקום מפוקפק למדי. שם ישבנו סביב שולחן ודיברנו על מעשה הזוועה שביצעו לבנונים נוצרים בפלסטינים, באזור שהיה נתון לשליטה ישראלית. מתוך סקרנות, שאלתי את עיצאם אם כל היושבים סביב השולחן הם מוסלמים. הוא לא ידע, אבל שאל אותם. חלקם היו מוסלמים, חלקם נוצרים, כולם פלסטינים. הדבר חשף בפני היבט מעניין של המצב הפלסטיני: הבדלי הדת, שמילאו תפקיד כה נורא בלבנון, נעלמו כמעט כליל בין הפלסטינים, עקב הטרגדיה המשותפת שלהם. הלאומיות תפסה את מקום הדת.
למחרת טסתי בחזרה לישראל. לא זכורות לפי פעמים רבות בחיי שבהן הייתי כה מלא זעם. הבעתי אותו במאמר שחיברתי במטוס. במשך החודשים הבאים חשבתי, דיברתי וכתבתי בלי הרף על הטבח. נעשיתי מומחה לכל רגע מרגעי ההתרחשות, ראיינתי אלופים (רובם בחשאי) וטוראים. כשהתפרסם דו"ח כהן, הייתי אחד ממבקריו החריפים ביותר.
מינוי ועדת החקירה בראשות השופט העליון יצחק כהן היה תוצאה של התקוממות מוסרית שישראל לא ידעה כמותה. משסירבה הממשלה לפתוח בחקירה, נערכה עצרת מחאה ענקית בככר מלכי ישראל, המקום שבו נערכה העצרת הראשונה נגד המלחמה. אבל הפעם הופיעו 400,000 איש, והיתה זו חוויה רגשית בעלת ממדים נדירים. בהתחשב בהבדלים בגודל האוכלוסיה, הדבר היה שקול כנגד כינוס של 20 מיליון אמריקאים או חמישה מיליון בריטים במקום אחד.
הממשלה נאלצה להיכנע, והקימה ועדת חקירה משפטית. העולם כולו עקב אחר מהלכיה. כמעט כל איש, בישראל ובעולם, ציפה לנפילת הממשלה בעקבות פרסום הדו"ח. אבל זה לא קרה. הוועדה הציגה את העובדות והחליטה כי קציני ישראל וחייליה נושאים באחריות "עקיפה" לטבח. בראש רשימת המורשעים ניצב אריאל שרון. אחרי קרב ממושך, הודח שרון מכהונת שר הבטחון, אבל נשאר בממשלה כשר בלי תיק.
לא חלקתי על ממצאיו העובדתיים של הדו"ח, אולם לא קיבלתי את ההשקפה כי אחריותם של שרון והשאר היתה "עקיפה" - הגדרה שאינה קיימת כלל בחוק הישראלי. הם היו שותפים ישירים לדבר עבירה והיה צורך להאשים אותם ברצח. כך חשבתי, וכך אמרתי.
אבל שעה שהתוצאה עוד לא היתה ברורה, ונפילתה הקרובה של הממשלה עדיין נראתה כאפשרות סבירה, עברתי אני לעולם אחר.
☆ ☆ ☆