מה שהתרחש אחר-כך היה פרק מרנין בתסכול. האדון הצעיר נפרד מאיתנו אחרי שהפקידנו בשלום במלון, ובכך מילא את חובתו. לפני צאתו, אמר לנו שכאורחיו של הוד מלכותו, אנחנו חופשיים בהחלט לעשות ככל העולה על רוחנו, להזמין מן המלון כל מה שנרצה, לבלות בכל מועדון לילה ובכל מקום שעשועים אחר שיעלה על רוחנו. הלימוזינה המפוארת תעמוד לרשותנו עשרים וארבע שעות ביממה.
וכך ישבנו לנו בדירת המלון המפוארת ביותר שהתגורר בה מי מאיתנו מעולם, גן-העדן פרוש לרגלינו - ורתחנו מזעם. זמננו היה מוגבל מאוד. אני הייתי חייב לחזור הביתה בעוד שלושה ימים, משום שהשארתי את עבודתי תלויה באוויר. מתי היה חייב לשאת הרצאה חשובה באוניברסיטה. רק יעקב ארנון היה פנוי, אבל הוא רצה לבקר את בנו בקליפורניה. לא היה לנו שמץ של מושג מהו לוח הזמנים, אלא נאמר לנו רק שמישהו מפמלייתו של המלך יתקשר עמנו בבוא העת וימסור לנו את הפרטים. הוד מלכותו, אמר לנו האדון הצעיר, עומד להגיע בעוד שעות אחדות לוושינגטון הבירה, להיפגש עם הנשיא. אולי יזעיקו אותנו לוושינגטון, אולי נתבקש להישאר בניו יורק עד שיגיע לשם המלך, תוך ימים ספורים. ביקורו של הוד מלכותו בארה"ב עתיד להימשך רק שבוע, ובאחד מימי השבוע הזה יקבל הוד מלכותו את פנינו.
חלפו שעות, ודבר לא קרה. מכיוון שציפינו לצלצול הטלפון, לא העזנו לעזוב את אי המותרות שלנו. הובאו לנו ארוחות דשנות מאין כמותן, הראויות לעלות על שולחנות מלכים ואורחיהם. מכיוון שגמרנו אומר לשמור את ביקורנו בסוד עד שנקבל רשות מהמלך לפרסם אותו, לא יכולנו אפילו להתקשר עם חברינו בעיר. היינו אסירים מרצון בכלוב זהב.
בערב התקשרנו אל עיצאם בפאריס ופרקנו את תסכולנו עליו. הוא צחק. "הבלגן הרגיל," אמר. "בגלל זה אתם הישראלים הצלחתם לדפוק אותנו במשך שלושים שנה!" אבל הוא הבטיח להתקשר אל יועצי המלך ולזרז את העניינים.
עבר יום, ועוד יום, ועוד אחד. יצאנו לגיחות קצרות בלימוזינה, לקנות משחקים אלקטרוניים לנכדיו של ארנון וספרים ערביים למתי. המחשבה על כך שהלימוזינה הנפלאה הזאת עומדת לה בטלה, ואיננו יכולים לצאת בה לטיול ממושך, הוציאה אותנו מדעתנו. פעם, כשהיינו שלושתנו בלימוזינה ושוחחנו בעברית, הפך הנהג את ראשו לאחור ושאל: "אתם מדברים עברית?" התברר שהוא יהודי רוסי. למזלנו, הוא לא מצא כל דבר מוזר בכך שהוא מסיע ישראלים בלימוזינה שנשכרה על-ידי הקונסוליה המרוקנית.
הפרתי את כללי הסודיות כדי להתקשר אל ידידתי לאלי ויימות, עיתונאית עצמאית, וסרתי לבקרה בלימוזינה שלי. כשהחזירה צלצול למלון