הגיע מהאו"ם, שם נשא את נאומו הגדול בערבית, מבלי להסתייע ברשימות.
המקום היה גדוש עיתונאים, אך איש מהם לא נתן את דעתו לשלושת האדונים בחליפות כהות, ולא הבחין בסיכות שענדו על דש מקטורנם - דגלי ישראל ופלסטין שלובים זה בזה. בקרון הצטרף אלינו חאלד כדי לתדרך אותנו על המצב, אבל להפתעתנו אמר לנו שהוא לא יצטרף אלינו לראיון עם המלך. הוא שמר את פגישותיו עמנו בסוד - מלבד פגישותיו אתי. הואיל וכבר נפגשתי עם ערפאת, הוא ראה רשות לעצמו להיפגש אתי בפומבי.
בסופו של דבר הוכנסנו לווילה. המלך, בחליפה אפורה, חיכה לנו על המדרגות. לחצנו ידיים, קדנו קידה קלה והמלך הזמין אותנו בלבביות לשבת סביבו, לפני שולחן עמוס בערימה גדולה של מיני מתיקה ערביים. אחרי הטיסה הממושכת והיציאה הבהולה לראיון היינו, מתי ואני, רעבים כזאבים, אבל הוד מלכותו לא אכל מן הממתקים, ולכן לא נגענו בהם גם אנו.
בתחילה עט על האולם צבא גדול של עיתונאים, אבל אנשי הבטחון פינו את כולם מלבד המרוקאים. אלה צילמו והסריטו אותנו, ואז נתבקשו גם הם לצאת.
המלך חד-העין הבחין באכזבתנו. ובכן, פגישה זו לא תהיה פומבית, כפי שקיווינו. "עלינו לתכנן אסטרטגיה למאבקנו נגד מר בגין," הסביר. "עלינו לחסוך בתחמושת. הפגישה הזאת עתידה להתפרסם, אבל אנא הניחו לי להחליט מתי בדיוק."
חאלד כבר הסביר לנו מה רגיש המצב. המלך הגיע לארצות הברית בראש משלחת הליגה הערבית שכללה גם את שר החוץ של סוריה ואת קדומי מטעם אש"ף, ושניהם היו מתנגדים בתוקף לכל פגישה עם ישראלים. הוא היה סבור שפגישה פומבית עמנו, כל עוד הוא ממלא את תפקידו כראש המשלחת, תתפרש כעלבון להם.
באווירה לבבית ביותר, ניהלנו דיון רציני. לא היה זה ויכוח, משום שלא היו בינינו חילוקי-דיעות בכל נושא שעלה על הפרק. המלך חשב שהדבר החשוב ביותר הוא להביא לנפילתה של ממשלת בגין, שנחשבה בעיניו כהרת-אסון, אם כי לא היו בלבו כל אשליות לגבי שמעון פרס.
"אני מכיר אותו," אמר. "הוא מנומס יותר מבגין, אבל כמעט שאין ביניהם הבדלים אחרים. הדבר החשוב ביותר הוא לתת יותר כוח לאנשים כמוכם, שרואים ברורות את הבעיה הפלסטינית."
היה ברור לו שזוהי תכליתה העיקרית של פגישתנו: לזכות אותנו באמינות ובחשיבות במאבקנו על דעת הקהל הישראלית, במיוחד לקראת