כשיצא יאסר ערפאת מביירות, גאה ולא-מנוצח, היה נחוש בהחלטתו להתקדם בניהול מדיניות פלסטינית עצמאית כדי להגיע לפתרון מדיני.
עד כמה שהדבר נשמע מוזר, דווקא בעיר הנצורה היה ערפאת, זו הפעם הראשונה בתולדות אש"ף, עצמאי ממש. הוא נפטר מהסורים, שנטשו אותו בשדה הקרב כשהסכימו על הפסקת-אש נפרדת עם הישראלים ביום הששי למלחמה והשאירו את הפלסטינים להמשיך בה לבדם. שרידי הצבא הסורי בביירות היו נדכאים לחלוטין והכל בזו להם. ברית המועצות, שלא נקפה אצבע כדי לעזור לפלסטינים בשעתם האפלה ביותר, לא היתה מסוגלת עתה להטיל וטו על צעד כלשהו. ערפאת עצמו זכה ביוקרה כבירה בקרב עמו ובעולם הערבי בכלל על שנשאר עם כוחותיו הנצורים, עשה עצמו שותף לגורלם וסיכן את חייו מדי רגע ברגע, בידיעה שמאות סוכנים פלנגיסטים וישראלים נמצאים בעיר ומחפשים אותו.
היקר מכל נכסיהם של הפלסטינים, מה שנקרא בפיהם "עצמאות ההחלטה," נראה עתה כנתון לבטח בידיו. משום כך היה ביכולתו לקבל את פני בפומבי, להתראיין אחר-כך אצל כתב ישראלי של לה מונד, למסור לחבר הקונגרס פול מק׳קלוסקי הצהרה בכתב על כך שאש"ף מוכן לקבל את כל החלטות אש"ף הנוגעות לפלסטין, ולברך על הצהרתם של שלושת המנהיגים היהודים שקראו להכרה הדדית בין ישראל ואש"ף.
בצאתו מביירות, המשיך ערפאת בנתיבו זה. יציאתו לטונים ולא לדמשק היתה שקולה כנגד הכרזת עצמאות. הוא בא לרומא והרים כוס לכבוד תנועת השלום הישראלית, שעשתה רושם כה עז על הפלסטינים בהפגנותיה ההמוניות נגד המלחמה ("ההפגנות היחידות שנערכו במזרח התיכון נגד הפלישה הישראלית," כפי שאמרו פלסטינים רבים). ברומא אמר לפוליטיקאים איטלקים שאש"ף מוכן להיפגש עם ראשי מפלגת העבודה