לגרשם. "אם שרון עלה את בסאם שכעה [ראש העירייה המודח של שכם], ודאי שהוא יהיה מועמד סביר לראשות הממשלה." אכן, וייצמן איים על שכעה בהגליה, אולם הצו בוטל בהתערבות בית הדין הגבוה לצדק. מיד אחר-כך איבד שסעה את שתי רגליו בנסיון התנקשות של טרוריסטים יהודים. בהתקפה דומה שנערכה בה בעת איבד עמיתו ראש עיריית רמאלה, כרים חלאף, רגל אחת.
עיצאם נישא על גל של אופטימיות, אף כי היה מתוסכל נוכח קצב ההתקדמות האיטי, והגה תוכניות גדולות. אחת הבעיות הגדולות ביותר היתה ארגון האוכלוסיה בגדה המערבית בתנועת שלום גדולה, על מנת שלחצה יתן את אותותיו בתוך אש"ף. עיצאם חשב על הקמת מין קבוצת לחץ שתכלול אחדים מן המנהיגים הנועזים יותר בגדה המערבית ואישים פלסטינים מרחבי הפזורה, בייחוד מארצות הברית ומאירופה, וזו תוכל להשפיע על ההתרחשויות במל"ם ואולי תכריע את הכף לטובת תוכנית שלום ברורה וחד-משמעית. הוא ביקש ממני לשוחח מיד עם מספר אישים בגדה המערבית, כדי למסור להם את דבריו ולברר איזו עזרה יוכלו להושיט.
למחרת היה על עיצאם לצאת ללונדון לכמה פגישות שהסדירה לו ג׳ון וורד, אשה בריטית צעירה ויעילה ומצודדת עד מאוד, שעליה הסתמך במידה הולכת וגוברת. אני ביליתי את היום בחברת אבו פייסל.
אמש, בשעה שסעדתי עם עיצאם, הופיע אבו פייסל. כשנכנס לדירה ששימשה כמשרדו של עיצאם, ראה את מזוודתי עומדת במסדרון. הוא זיהה אותה והשאיר לי את חדר האורחים הראשי. כשהגעתי בשעה מאוחרת, הוא כבר ישן בחדר השני.
בבוקר סיפר לי את סיפורו המסעיר. כשפינה אש"ף את ביירות, הוא נשאר מאחור. הוא לא היה לוחם, והיו לו ניירות לבנוניים תקפים. בוקר אחד שמע רעש מוזר, ונוכח כי צה"ל פלש למערב ביירות. הוא התלבש בחפזון ויצא לרחוב, לשם הגיע בעוד מועד לפגוש קבוצה של קצינים ישראלים ששאלו אותו על דירתו של אבו פייסל. הוא שלח אותם לדירתו וחש לשגרירות צרפת, שהעניקה לו מקלט. אפשר לסלוח לקצינים הישראלים על שלא זיהו אותו, משום שאיש אינו נראה פחות דומה למחבל מאשר אבו פייסל - ברנש גוץ, עגול, משופם ומלא הומור. עכשיו היה בפאריס, מיוסר מדאגה להוריו הזקנים שנשארו מאחור בביירות, לגמרי לבדם, והוא ניסה עתה להוציאם מהעיר, שהפכה במהירות לתופת לפלסטינים הנתונים לחסדי צה"ל, הפלנגות, הצבא הלבנוני, ובמיוחד שירותי הבטחון הלבנוניים הידועים לשימצה. שפיק אל-חוט, שגרירו הרשמי של אש"ף בלבנון,נשאר במקומו, במחתרת למעשה, אחרי שפלשו