קיבל מסר מערפאת, שנמצא בבגדד. היושב-ראש יתראה איתנו בטוניס ביום ג׳ הבא.
כהרף עין הפך המקום לכוורת פעלתנית. השפעת שני בקבוקי היין שגמענו התנדפה כליל. אבו פייסל התקשר לעיצאם, שנמצא בביתו הסמוך, ואילו אני השתלטתי על הטלפון השני והתקשרתי למתי פלד בביתו ליד ירושלים, שם היתה השעה הרבה אחרי חצות. ניסיתי לכבוש את התרגשותי כשאמרתי לו שעליו להגיע מיד לפאריס עם ארנון לפגישה חשובה - הפגישה החשובה. ידעתי ששני שירותים חשאיים לפחות מצותתים ומקליטים, וניסיתי לנסח את דברי בזהירות רבה ככל האפשר.
הדבר לא נגע כלל ללבבו של מתי. הוא היה עסוק. היה עליו להרצות באוניברסיטה והוא לא יוכל לבוא.
"אבל זה הרגע שחיכינו לו כל השנים!" קראתי. מתי לא השתכנע.
אמרתי נואש. עניתי לו, "אני חוזר מחר. ניפגש מחר בערב ונשוחח." כשסיפרתי זאת לאבו פייסל, הוא לא האמין למשמע אוזניו, אבל מכיוון שהיה מומחה לארגון טיסות, החל מיד לעלעל בעלוני חברות התעופה בנסיון לברר כיצד אוכל לטוס לתל אביב למחרת היום ולחזור לפאריס כעבור יומיים. הוא הזמין את המקומות - פאריס-תל אביב לאחד, תל אביב-פאריס לשלושה, פאריס-טוניס לארבעה.
כשהתקשרנו לעיצאם לספר לו על המבצע, הוא השמיע מספר ביטויים שלא היו ראויים לאוזניו של אלוף בצה"ל.
☆ ☆ ☆
למחרת בערב ישבתי עם ארנון ומתי בווילה של מתי במוצא עילית וניסיתי לשכנע את שני האדונים הספקנים להניח את הכל מידיהם ולחוש לפאריס. הלוואי והיתה בפי לשון דמוסתנס שתדביק אותם בהתלהבותי, חשבתי.
"אתה משוכנע בהחלט שערפאת יהיה שם?" שאל ארנון.
"בהחלט!" שיקרתי. כמובן, איש לא יכול להיות בטוח אף פעם שערפאת יופיע במקום נתון בזמן נתון. דברים אחרים עלולים לצוץ פתאום, שיקולי בטחון יכולים להפריע, פגישה קודמת עשויה להתארך מעבר לזמן שהוקצב לה, המצב הפוליטי מסוגל להשתנות בן-לילה. "לפחות, בטוח ב-95 אחוז," נעתרתי.
מאוחר יותר, אחרי המפגש ההיסטורי, האשים אותי ארנון ב"מניפולציות". בשלב זה, הוא כבר ידע שהייתי בטוח ב-60 אחוז לכל היותר. כאלה הם נכליו של רודף-השלום.
היה איזה יסוד להיסוסיו של מתי ולספקנותו. הוא כבר בא לטוניס