שבועות אחדים לפני-כן, וכעבור ישיבה של כמה ימים בחיבוק ידיים נאלץ לעזוב, אחרי שנפגש רק עם שני חברים בכירים בפת"ח. באוניברסיטה נתנו את הדעת על היעדרויותיו התכופות, ואלה סיפקו תחמושת למתנגדיו שסלדו מפני השקפותיו הפוליטיות הידועות היטב.
בסופו של דבר הסכימו שניהם לצאת לפאריס ביום ב׳. אבל מתי העמיד תנאי ברזל אחד: יבוא אשר יבוא, הוא חייב להיות בתל אביב להרצאה שלו ביום ד׳ בחמש אחר הצהריים. באותה המידה היה יכול לבקש את הירח.
☆ ☆ ☆
למחרת קיימתי את הבטחתי לעיצאם: סרתי לבקר את ראש העיר אליאס פרייג׳ בביתו בבית-לחם. הוא היה היחיד מבין ראשי הערים הפלסטיניות החשובות בגדה המערבית, שעדיין כיהן בתפקיד שאליו נבחר.
ראשי הערים נבחרו ב-1976, בטעות. כפי שסיפר לי בשמחה לאיד יצחק רבין, ראש הממשלה דאז, שכנע אותו יריבו שמעון פרס, שהיה אז שר הבטחון, כי בחירות חופשיות יעניקו מנדט מחודש לנכבדים הוותיקים, שהיו כחומר ביד היוצר הירדני. הבחירות אמנם היו חופשיות, אבל התוצאות היו מהפכניות. כמעט בכל עריה החשובות של הגדה המערבית זכו מועמדים התומכים באש"ף בנצחונות מכריעים. קבוצה חדשה של לאומנים צעירים חסידי אש"ף נכנסה לתפקיד, והוכיחה אגב כך שהעם הפלסטיני ניצב איתן מאחורי אש"ף. עד כמה שהדבר נשמע מופרך, היו אלה הבחירות החופשיות היחידות שנערכו באיזה מקום שהוא בעולם, שבהן יכלו הפלסטינים לבטא את העדפותיהם הממשיות. כמובן, שלטונות ישראל לא חזרו על התרגיל הזה, ורוב ראשי הערים הודחו או הוגלו בשנים הבאות.
פרייג׳ הוא אישיות שנויה במחלוקת. כראש עיר נוצרי של עיר נוצרית רובה ככולה, הוא היה חשוד בעיני המוסלמים השמרניים, האדוקים יותר בהשקפותיהם. הוא ניסה "ללכת בין הטיפות," לא לתת לשלטונות ישראל תואנה להדיח אותו, לשמור על יחסים טובים עם המשטר הירדני ולהיות נאמן לאש"ף. הוא שמר גם על יחסים טובים עם כל מרכיביה של תנועת השלום הישראלית, והופיע באסיפותינו ובסימפוזיונים שערכנו. כל אלה הצריכו אומץ-לב רב, שלא עלה בקנה אחד עם הופעתו החיצונית המזכירה במשהו את צ׳רלי צ׳פלין, לרבות השפם הקטן.
הוא קיבל את פני על המרפסת הרחבה של ביתו, שממנה נשקף נוף נרחב של הגבעות מסביב. הוא הצביע בעצב על הכפרים והערים היהודיים הצצים מכל עבר. "בכל פעם שאני מסתכל, מופיעים בתים חדשים."