מאז נכנס לתפקידו אחרי רצח קודמו בידי כנופיית אבו נידאל, להישאר מנותק מכל מגע עמנו. בעיצומו של הקרב על ביירות, כשהופיע מתי בטלוויזיה הצרפתית כדי לגנות את ההפצצות שהמטיר צבאו שלו, סירב סוס להופיע עמו באותה התוכנית.
בטיסה שוחחנו בינינו באנגלית ושתינו שמפניה. עיצאם הקסים את הדיילות, ואנו התכוננו למאורעות הבאים.
בנמל התעופה של טוניס לא היו בעיות. אבו פייסל חיכה לנו עם קצין בטחון טוניסאי בכיר. הפקדנו את דרכונינו הישראליים בידי אבו פייסל ופלסטיני צעיר לקח אותנו לסידי בו סעיד, אתר נופש קטן על החוף, מצפון לקרתגו וממזרח לטוניס. שם הובאנו למלון יפהפה, שהיה ריק לגמרי בעונה זו של השנה.
עתה התעוררו בעיותיו של מתי מחדש. התברר שנועדנו להיפגש עם היושב-ראש בערב, מאוחר מדי לתפוס את טיסתו של מתי בחזרה לפאריס. אבל עכשיו היה עמנו אבו פייסל, אשף לוחות הטיסות. הוא גילה שמתי יוכל לצאת למחרת, מוקדם בבוקר, מטוניס ישר לרומא, ומשם יוכל להגיע לתל אביב דרך אתונה - בעוד מועד להרצאתו. היה צורך במספר שיחות טלפון לאנה בפאריס כדי להסדיר זאת.
☆ ☆ ☆
אחר הצהריים הופיע במלוננו אבו מאזן, לפגישה מקדימה. היתה זו הפעם הראשונה שפגשתי את האיש שניצב ברקע של כל מגעינו, מאז נפגשתי עם סעיד חמאמי לראשונה. באותה עת גילה לי סעיד כי שני מנהיגי פת"ח הבכירים האחראים לניהול המגעים, מלבד ערפאת עצמו, הם אבו ג׳יהאד ואבו מאזן. אבו ג׳יהאד, שר הבטחון של פת"ח, היה ידוע יחסית בישראל. אבו מאזן היה אלמוני לגמרי, ונותר בגדר מין איש מסתורין שאיננו מבקר בארצות מערביות. הוא עסק בעיקר בארגון ענייני הכספים של תנועתו.
אבו מאזן, שנראה כמו מורה, רך-קול ובלתי-רשמי - שמו האמיתי הוא מחמוד עבאס - ניגש במהירות לעניין. אבל תחילה ניהלנו את השיחה הרגילה במפגש בין ישראלים לפלסטינים: מי בא מניין. אבו מאזן, התברר, היה פליט מצפת. אשתי רחל, שנולדה בברלין והגיעה ארצה בגיל שנה, גדלה גם היא בצפת. אביה היה רופא ילדים בהר כנען, וייתכן שהזדמן לו לטפל במחמוד עול הימים. הוא לא זכר מאומה על כך, אבל זכר היטב אחדים מהאנשים יוצאי-הדופן שהתגוררו בשעתו בהר כנען, והיו מוכרים לי היטב מסיפוריה של רחל. כיום נותר מעט מאוד מיופיו הפראי של ההר. המקום מאוכלס עתה בצפיפות. אבל את זאת לא סיפרתי לו.