הערב כבר ירד כשיצאנו בשיירת מכוניות צפונה אל הווילה, הדומה יותר לארמון, ששימשה כשגרירותו הרשמית של אש"ף בטוניס. השגריר אבו מרוואן - אבו מרוואן אחר, לא זה שהיה שגריר אש"ף במרוקו והשתתף בפגישתנו הראשונה עם המלך - קיבל את פנינו. שמו האמיתי הוא חכים בלעאווי, והוא סופר שפירסם סיפורים קצרים רבים העוסקים במצב הפלסטיני. הוא הכניס אותנו לטרקלין גדול שהיה מקדש-מעט לפלסטין בגולה: שטיח-קיר ובו מפת פלסטין, שטיח-קיר אחר המראה נערה פלסטינית, מפת תבליט של העולם המדגישה את הארץ הקרויה בפיהם פלסטין ובפינו ארץ ישראל. חשבתי ששני השמות הללו הם עיקרו של הסכסוך שבעטיו נקלענו לכאן.
ילדה קטנה נכנסה לחדר והגישה לנו מיני מתיקה, רעיית השגריר באה והוצגה בפנינו. מתי שוחח עם השגריר על ספרות ערבית, ואז הופיע בפתח פרצוף מוכר. היה זה פתחי, ראש שומרי-ראשו של ערפאת שדאג כל-כך לשלומי בעת המצור על ביירות. בביירות הוא נראה מרשים ביותר בשפמו הגדול ובמדים הצבאיים שלבש - אבל במשך היום שעשיתי במחיצתו, למדתי להכירו כאדם ידידותי. עכשיו לבש בגדים אזרחיים, משום שאנשי פת"ח לא הורשו ללבוש מדים בטוניסיה. חיבקתי אותו בחמימות.
ואז הגיע ערפאת עצמו. הוא נכנס לחדר בשקט, חיבק ונישק אותי על לחיי כמנהגו. הצגתי בפניו את מתי וארנון, ואז התיישבנו: ערפאת באמצע על הספה, לשמאלו מתי ולימינו אני. לצדי ישבו ארנון ואבו מאזן, ולצד מתי ישבו סרטאווי, שאקור ואבו מרוואן.
הרגעים הראשונים היו מביכים במקצת. הן ערפאת והן מתי אינם טובים בשיחה בטלה, ולכן נטלתי אני את היוזמה. "האם אתה מרגיש עכשיו טוב יותר מאשר בפעם הקודמת בביירות?" שאלתי.
"הרגשתי טוב מאוד בביירות," ענה ערפאת באנגלית.
בהיכנסו, חבש ערפאת כובע פרווה הנושא את דרגת המפקד העליון של כוחות אש"ף. הוא הסיר אותו כשהתיישב. הוא לבש מדי חאקי מגוהצים היטב, והאקדח הקטן היה חגור כתמיד למותניו. שוב התרשמתי מן ההבדל בין תדמיתו הטלוויזיונית לבין אישיותו האמיתית. זקנו היה מטופח, חלקו שחור וחלקו אפור, עיניו החומות הזריזות היו הרבה יותר רכות מכפי שהן נראות בתצלומיו. בביירות הוא היה מתוח, מסוחרר קמעא, מוכן למות בקרב-עד-הסוף-המר. כאן היה רגוע, מחייך. חשדתי שזהו חיוכו הקבוע של אדם ביישן למדי.
כדי לגשת לשיחה הרצינית, סיפרתי לו על פגישתי עם אליאס פרייג׳ ועל הנוף הנשקף ממרפסתו, על האמבולנסים שדהרו לדהיישה. פרייג׳ ביקש ממני, אמרתי, להביע לפניו את תחושת הדחיפות העזה.