הצהיר עיצאם. "אם ידידינו יחזרו הביתה ויודיעו שנפגשנו כאן, זה חשוב מאוד."
ערפאת ענה ללא היסוס, "בסדר, אין בעיות. אתם תפרסמו מה שאתם רוצים, ואנחנו נאשר."
השתוממנו, משום שציפינו שזה יהיה סלע המחלוקת העיקרי. הצעתי שננסח הודעה משותפת אחרי הפגישה. ערפאת הסכים לאלתר.
כל אימת שנפגשתי עם ערפאת, התרשמתי מיכולתו זו לקבל החלטות מהירות, בניגוד לאחדים מעמיתיו. זה הזכיר לי את אישיותו של דוד בן-גוריון. כמובן, ערפאת ובן-גוריון שונים בתכלית, אבל יש ביניהם מספר קווי דמיון: אותה הקומה, אותה היכולת להחליט במהירות, אותו הבטחון העצמי, אותה הארשת של סמכות ללא רשמיות. בשעתו, גילם בן-גוריון באישיותו את התנועה הציונית ואת המצב היהודי, במובן ידוע. באורח דומה מאוד, ערפאת איננו רק ראש תנועה אלא גם, במין דרך מוזרה, התגלמות הטרגדיה הפלסטינית, הפאתוס, העיקשות והסבולת.
"אנחנו גם צריכים תצלומים," התעקשתי, ושוב נעתר ערפאת ללא היסוס.
צלמו הרשמי נקרא לחדר, ואנו הסתדרנו בשורה על הספה והכסאות: אבו מאזן עבר לשבת ליד עיצאם, ואילו אבו מרוואן נשאר מחוץ לתמונה. כבר הסכמנו שלא לזהות את המקום שבו נפגשנו, על מנת שלא להביא במבוכה את ממשלת טוניסיה.
ערפאת חבש שוב את כובע הפרווה שלו, וצולמו תמונות אחדות. אז עלה פתאום על דעתו של ערפאת שמצבנו אנו לא יהיה נוח אם הוא יופיע בתמונה כשהוא חובש את כובעו הצבאי. הוא קם, חבש כפייה, כרך אותה היטב סביב ראשו ואותן תמונות צולמו מחדש. (בסופו של דבר, לקחתי אתי את שתי סדרות התמונות. שתיהן פורסמו בישראל והניעו אחד מעיתוני הערב להציג אותן זו בצד זו ולבקש מקוראיו "למצוא את ההבדלים".)
כשאני מתבונן בתמונות הללו כיום, אני מרותק למראה ההבדל בין החיוכים השונים המופיעים בהן, החל בחיוכו הרחב המפורסם של ערפאת, עבור בחיוך הנצחון של עיצאם ובחיוכו המרוסן של מתי, וכלה בצל הרפאים של חיוך על שפתיו של אבו מאזן.
השיחה התפרסה על פני נושאים מרובים. המצב הפוליטי בישראל סקרן רבות את מארחינו, כמובן, שכן מעולם לא הזדמן להם לשמוע השקפות על ישראל מבפנים. מדוע מתנהגת מפלגת העבודה כפי שהיא מתנהגת, מה ההבדל בין בגין לפרס, לאן חותרת תנועת שלום עכשיו? כשהסברתי שמפלגת העבודה מתחרה עם הליכוד על "הקולות הצפים", הפסיק אותי ערפאת וסיים את המשפט במקומי: "ומשום כך היא נוטה ימינה."