מבחינתנו, היה זה הישג של ממש. לא זו בלבד שנפגשנו עם המנהיג העליון של אש"ף, אלא שהמפגש גם נתכבד בהודעה משותפת, ובכך הוענק לו מעמד של מפגש בין משלחות רשמיות. ההודעה המשותפת, הגם שהיתה מעורפלת, דיברה על פעולה משותפת עם גוף ישראלי ציוני במפורש, בעל מצע המדבר במפורש על הכרה הדדית, שלום ודו-קיום.
אפשר שההישג החשוב ביותר היה התצלום המשותף. מיליוני ישראלים ופלסטינים עמדו לראות את תמונתו של יאסר ערפאת כשהוא יושב בין אלוף בצה"ל, חבר כנסת לשעבר ומנכ"ל לשעבר של משרד ממשלתי בישראל. ההשפעה החזותית היתה חייבת לשנות, במודע או שלא במודע, את השקפותיהם של אנשים משני הצדדים.
למתי היתה שמורה נחמה נוספת: טיסתו לרומא למחרת בבוקר היתה מובטחת, והוא ציפה להגיע להרצאתו בעוד מועד.
ואכן, כשקמנו למחרת בבוקר, ארנון ואני, מצאנו שמתי כבר יצא. עיצאם אמר לנו שהוא הביא אותו בשלום לנמל התעופה. היה כאן עוד סיפור, ששמענו מפי מתי מאוחר יותר. כשהתייצב מתי לפני אנשי הבטחון בנמל התעופה, התברר שלא נותרו במטוס מקומות פנויים. עיצאם הצליח לשכנע את קצין הבטחון בכורח המוחלט להעלות את מתי על המטוס בכל זאת. הקצין הרים טלפון לאחד מאנשיו. "לא היה בטיסה הזאת מישהו שהניירות שלו לא היו תקינים?" שאל. האיש בצידו השני של הקו אמר שאכן, היה מישהו כזה, אבל הוא הורשה לעלות על המטוס. "הורד אותו ובדוק שוב את הניירות שלו," ציווה הקצין, פנה אל מתי בחיוך קורן ואמר לו: "הכל בסדר, יש לך מקום." כעבור שנים, עוד נקף מצפונו של מתי בגלל התקרית.
לארנון ולי היה זה בוקר שליו. קנינו מתנות לנשותינו בחנות המלון ושתינו כמה כוסיות בנחת עם עימאד שאקור ואבו עיישה. עימאד דאג לשני אחיו שעוד התגוררו בסכנין שבגליל, ונעצרו שוב על הנפת הדגל הפלסטיני. שמחתי לומר לו שהם זוכו ושוחררו - עד הפעם הבאה.
עימאד גם כעס מאוד על מעריב, שפרסם עליו כתבה מסולפת. הצעתי לו שיכתוב מכתב למערכת בעברית. הבטחתי לו שאפילו מעריב, הימני-קיצוני והאנטי-ערבי, לא יוכל לעמוד בפיתוי לפרסם מכתב שנשלח אליו בעברית מאת אחד העוזרים הקרובים של ערפאת. אבל בכך טעיתי. עימאד כתב, בעברית טובה, את המכתב שבו העמיד את העובדות על דיוקן, ומסר לי אותו. בשובי שלחתי אותו למעריב, והסברתי את נסיבות המשלוח. בסופו של דבר הוחזר לי המכתב ברגשי צער - לדאבונו, אין מעריב יכול להדפיס אותו.
לפני הצהרים לקח אותנו עיצאם לנמל התעופה. הובלנו לאולם