ישיבה זו היתה אקדמה למאורעות שהתחוללו בהמשך אותה שנה, כשקבוצה של עסקנים וקצינים בפת"ח "התמרדה" נגד ערפאת - בהשראה סורית.
המצב היה חמור עוד יותר במועצה הלאומית הפלסטינית. היה ברור שכל צעד לקבלת החלטות מרחיקות-לכת, כפי שחזה אותן ערפאת, יגרום לקרע בארגון. מזאת ביקש ערפאת להימנע בכל מחיר.
כשהתכנסה המועצה, קמו דובריה של חזית הסירוב בזה אחר זה להוקיע באריכות את ישראל, הציונות, ארצות הברית, האימפריאליזם, תוך דחיית כל מחשבה על שלום ודו-שיח. אחדים מאותם דוברים ייצגו ארגוני פורשים זעירים וחסרי כל חשיבות, אבל הרוב נותר דומם. כתבים זרים, שלא היו בקיאים בפוליטיקה הפלסטינית, קיבלו את הרושם שאש"ף מתנגד לשלום עם ישראל מכל וכל.
סרטאווי התרתח. הוא תבע את רשות הדיבור כדי להשמיע את ההשקפות המייצגות, לאמונתו, את רובו המכריע של העם הפלסטיני ושל אש"ף, ובמיוחד את השקפותיהם של תושבי השטחים הכבושים; שלטונות ישראל אסרו שוב על נציגיהם את ההשתתפות במושב המל"ם. אבל ערפאת חשש שנאומו של סרטאווי יקומם את הסרבנים ויגרום להתפוררות הארגון. גישתו היתה: "תן להם לדבר כאוות נפשם, ואחר-כך נעשה אנו את מה שאנו צריכים לעשות." אבל סרטאווי היה משוכנע שזו שגיאה ממדרגה ראשונה. דיווחי עיתונות על סרבנות באש"ף יהרסו את סיכויינו בבחירות הבאות בישראל, וכן כל סיכוי שאולי היה לעשות את אש"ף מקובל על דעת הקהל האמריקנית. יתר על כן, אם מדיניות השלום והדו-שיח לא תוסבר להמוני העם הפלסטיני מעל בימת הפרלמנט שלהם, היא לא תזכה בתמיכה ההמונית הנחוצה כדי להתקדם בנתיב זה. ובכל הדברים האלה היה הצדק עמו.
ערפאת, לעומת זאת, חש את עצמו אחראי לשמירת אש"ף כגוף מאוחד. יכולתי להבין זאת. זכרתי כי בעיני הציונים, לפני הקמת המדינה, שמירת קיומם של "המוסדות הלאומיים" היתה ערך עליון. נסיונותיו של זאב ז׳בוטינסקי להקים "הסתדרות ציונית חדשה" עלו בתוהו, ואפילו אצ"ל הוצא אל מחוץ למחנה על שהפר את "המשמעת הלאומית". לעם בלי מדינה, ובמיוחד עם בפזורה, עצם קיומה של הנהגה לאומית מוכרת הוא נכס שלא יסולא בפז.
אולי ידע ערפאת שקרע בינו לבין גורמים פלסטיניים הנתמכים על-ידי סוריה הוא בלתי-נמנע, אבל הוא ניסה לדחות אותו ככל האפשר. באותה עת, מדיניות השלום שלו לא השיגה מאומה. יחסן של ישראל וארצות הברית כלפי אש"ף נותר כשהיה, שלילי לחלוטין. לא היה כל סימן לכך