שאש"ף שונה, המאמץ לו מדיניות שלום חד-משמעית, ישיג משהו. במצב כזה, לא היתה כל אפשרות לשכנע את ההמונים הפלסטיניים כי השינויים הקיצוניים מחויבי המציאות אינם בגדר כניעה גרידא.
ערפאת, הטקטיקן המעולה, רצה להטיל את האחריות לקרע - אם אמנם הוא בלתי נמנע - על מתנגדיו, וכך לאסוף את רוב הפלסטינים מאחוריו. ובכך, היה הצדק גם עמו.
בעת המושב, הגיעה הנהגת פת"ח לפשרה אופיינית. הוחלט שרק אדם אחד, אבו איאד, ידבר בשם פת"ח. אף אחד אחר לא הורשה לדבר. כך נסתם למעשה פיו של עיצאם.
אחד הדברים המוזרים ביותר במושב ההוא היה שישראל היתה מיוצגת בו מתחילתו ועד סופו. אמנון קפליוק, צבר ממוצא רוסי השולט ברוסית, החזיק בדרכון צרפתי וייצג את לה מונד; כך היה יכול להגיע לאלג׳יר ולהתיישב ביציע העיתונות. פלסטינים רבים הכירו אותו היטב, והצביעו עליו לאחרים. בין הישיבות התקהלו סביבו אנשים שרובם דיברו עברית, להפגין את שליטתם בשפת האויב.
הוא דיווח מדי יום ביומו לידיעות אחרונות, עיתון הערב הימני הקיצוני, שפירסם את כתבותיו בהרחבה בעמוד הראשון, למען הסקופ העיתונאי. כששלח קפליוק את הכתבה הראשונה שלו מאלג׳יר לפאריס בעברית, באותיות לטיניות, היו השלטונות האלג׳יריים משוכנעים שזוהי שפת-סתר של מרגל מסוכן. הם הזעיקו את אנשי הבטחון של אש"ף, ואלה קראו את הנוסח ופרצו בצחוק. "זה בעברית," הסבירו לעמיתיהם האלג׳יריים הנדהמים. "אתם יכולים לשלוח את זה."
באחת ההפסקות שאל קפליוק העייף את ידידיו הפלסטינים אם יש מקום שבו יוכל לנוח מעט. הם לקחו אותו לבית הארחה סמוך וצלצלו בפעמון. האיש שהופיע בפתח, לבוש פיג׳מה, היה אבו איאד. "זה כבר יותר מדי," התלוצץ האיש כששמע מה מבוקשו. "קודם לקחתם את ביתי, אחר-כך לקחתם את ארצי, ועכשיו אתם רוצים גם את המיטה שלי!"
אבו איאד היה ידוע כחסיד הקו הנוקשה בהנהגת אש"ף, אולם לא היה ראוי כלל לשם שיצא לו. פעם, כשנפגש עם אורחים זרים בנוכחות סרטאווי, קרא בתרעומת: "אתם חושבים שסרטאווי מתון? אני זוכר איך התווכחתי אתו במשך שנים, כשהוא היה קיצוני ואני ניסיתי להסביר לו שאנו זקוקים לפתרון מדיני." ספרו הנוגע ללב, ביתי, אדמתי, עם הקדמה מאת אריק רולו, הבהיר כי הוא מצדד בפתרון שתי המדינות.
כשנשא את נאומו בשם פת"ח, אכן קרא אבו איאד למדיניות של שלום, אבל במונחים דיפלומטיים הניתנים לפרשנות לכאן ולכאן. הוא העלה על נס את המגעים עם ישראלים, והעיתונות רשמה זאת לפניה. הואיל ומעטים