היו העיתונאים שהבינו ערבית, לא הבחינו השאר, שנזקקו לתרגומים, כי אבו איאד הגדיר אותנו כאנטי-ציונים, ובכך הצדיק את המגעים עמנו לאור החלטות המל"פ הקודמות. למרבה השמחה, הדבר לא התפרסם בדיווחים. כשנוכח עיצאם שהוא לא יורשה לנאום ולדווח על מגעיו עמנו, הוא התפוצץ. באולם הדיונים, התחולל דו-קרב צעקות בינו לבין ערפאת. בדחף הרגע, הוא שירבט מכתב התפטרות מהמל"פ ושלח את עוזרו למסור את המכתב לידי יושב-ראש המושב. ערפאת הבחין בכך ושלח את עוזרו שלו ליירט את המכתב. "אבו עמאר רוצה לראות את המכתב לרגע," אמר עוזרו של ערפאת וחטף את הנייר, שמשום כך לא הוגש רשמית.
אולם סרטאווי כבר יצא בסערה מהאולם. הוא כינס מסיבת עיתונאים, הוקיע את ההנהגה והדגיש את הנקודה שביקש להשמיע בנאומו מעל הדוכן: הצורך להכיר בישראל ולשנות את האמנה הפלסטינית. הוא גם גינה את אבו נידאל, ואת מדינות ערב התומכות בו, על מעשי הזוועה האנטישמיים שלו ועל רצח פלסטינים נאמנים החותרים לשלום.
פרישתו הדרמטית של סרטאווי חוללה סנסציה עולמית והבליטה את אופיו השלילי של המושב. למעשה, הוא הסתיים בתיקו. ערפאת נבחר מחדש פה אחד, וכך נתחזק מעמדו האישי, אבל לא עלה בידו לשכנע את המל"פ שתבחר ועד פועל חדש ההולם יותר את השקפותיו. הוועד הקודם נבחר מחדש. המועצה לא הצליחה אפילו לבחור את החבר החמישה-עשר, במקום אחד מחברי הוועד שהתפטר ממנו, וכך נותר הוועד עם ארבעה-עשר חברים בלבד, שהיו מחולקים שווה בשווה בין תומכי מדיניותו של ערפאת לבין מתנגדיה. כך היה הדבר גם ביחס לשאר ההחלטות. הן היו מעורפלות ולא שינו את המדיניות הכללית, ולכל היותר איפשרו לערפאת לפעול באזור הדמדומים שבין ההחלטות המעורפלות.
חשוב מכל מבחינתנו - ההחלטה הקודמת בדבר מגעים עם ישראלים אנטי-ציוניים בלבד נשארה בעינה.
הדבר המיט עלינו אסון.
☆ ☆ ☆
ימים אחדים אחרי כינוס המל"פ, עמדתי להופיע ביחד עם עיצאם בכינוס ציבורי בלונדון. את האירוע תכננה מראש קבוצה של יהודים וישראלים המתגוררים בלונדון, שהיתה מסורה לשלום ישראלי-פלסטיני.
כשהגעתי ללונדון שמעתי מפי הצעירה שקיבלה את פני בשם המארגנים כי עיצאם התקשר מפאריס וביקש ממני לטלפן אליו מיד. טלפנתי מנמל התעופה, ועיצאם ביקש ממני, בקול מתוח, לעלות על הטיסה הראשונה לפאריס. הוא חשב שעלינו להתייעץ. בדרך מקרה, היה גם מתי בפאריס.