אשר על כן לקחתי את מזוודתי ועליתי על מטוס לפאריס. בנמל התעופה שארל דה גול נכנסתי למונית ונסעתי ישר למשרדו של עיצאם, ושם מצאתי אותו כבר בעיצומה של ישיבה עם מתי.
המצב, נודע לי, היה הרבה יותר חמור מכפי שחשבתי, הוא סיפר לנו בסודי סודות על ישיבת המועצה המהפכנית של פת"ח, שהחלטותיה היו הרבה יותר חשובות מהחלטותיה הפומביות של המל"פ. כל מגע עמנו, אפילו ישיבתנו כאן כרגע זה, מהווה הפרה מפורשת של ההחלטות הללו. אין עוד לעיצאם כל מנדט להיפגש עמנו.
מה לעשות? מה על המפגש בלונדון? מה על עתידם של מאמצינו?
אפילו במצב זה, נותר עיצאם כפי שהיה תמיד. בבוא השעה, החליט שעלינו לאכול ארוחה הגונה. הוא רצה שננסה משהו חדש, מסעדה ארגנטינית שגילה זה מקרוב. במוסך החנייה התת-קרקעי נכנסנו שלושתנו למכוניתו ויצאנו ביחד - בפרהסיה ובניגוד לגזירה - לאכול אומצות-בקר ארגנטיניות דשנות. בעת הארוחה סיפר לנו סרטאווי עוד פרטים על מה שהתרחש למעשה באלג׳יר, וככל שהירבה לספר לנו, כך נראה לנו המצב חמור יותר ויותר.
הוחלט שמתי ואני נכתוב מכתב אישי לערפאת. לא היה לנו פנאי להדפיס אותו, ולכן כתבנו אותו ביד על דפים שנתלשו מפנקסי, ושנינו חתמנו עליו. עיצאם קיבל עליו למסור את המכתב לתעודתו.
התלבטנו בשאלת ניסוחו של המכתב. מתי היה קיצוני יותר, ואילו אני הצעתי לומר את הדברים החמורים שביקשנו לאומרם בנעימה מתונה ככל האפשר, בהתחשב בנסיבות. מתי רצה "לגנות" את החלטות המל"פ: אני הייתי מוכן להסתפק בהבעת "צער" מצידנו. מתי רצה לומר שהחלטות המל"ם אינן עולות בקנה אחד עם מה שהושג בפגישתנו בטוניס. אני הצעתי לנסח זאת כשאלה: כיצד אפשר ליישב את השניים? מתי נעתר להפצרותיו של עיצאם וריכך את ניסוחיו.
במכתב נשאל היושב-ראש כיצד עתידים מאמצינו להימשך, לאור החלטות המל"פ. הזכרנו לו שהושגה הסכמה על פגישה חודשית בין נציגי אש"ף לנציגי המועצה שלנו, על כינוס ועידה ישראלית-פלסטינית על בסים רחב ככל האפשר, ועל פנייה פומבית מצידו למנהיגי הגדה המערבית לשתף עמנו פעולה.
אבל השאלה הבוערת ביותר היתה מה לעשות לגבי המפגש בלונדון. עיצאם לא יכול בשום פנים להופיע ביחד אתי מבלי להמרות בגלוי החלטה מפורשת של ארגונו ולקומם נגדו את כל אויביו באורח קיצוני ביותר. מאידך גיסא, המנעותו מלהופיע תאכזב ותעליב קבוצה רבת ערך של אנשים שוחרי-טוב. בסופו של דבר החליט עיצאם לטוס אתי ללונדון