בבוא השעה היעודה, אכן נראה הדבר כמו קרב.
נסענו לארמון מועצת לונדון רבתי בשיירה. המקום היה מוקף שוטרים. הובאנו לכניסה צדדית, שם קיבלו אותנו לידיהם מספר שוטרים לבושי-אזרחית והובילו אותנו במסדרונות ארוכים לחדר קטן מאחורי הבמה. שם המתין לנו עיתונאי ישראלי שביקש, באורח לגמרי שלא במקומו, לראיין את עיצאם על-אודות כנופיית אבו נידאל. הוא עסק בכתיבת ספר על הנושא. מאז ההתנקשות בארגוב, שנה לפני-כן, גילתה אנגליה עניין רב בקבוצה זו.
עיצאם היה מתוח כמו קפיץ, ממש כמו חייל העומד לצאת לקרב, ואפילו אני הרגשתי מתיחות כלשהי. היושב-ראש, סטיבן רוז - אקדמאי מכובד ביותר - הביט בשעונו ואמר, "הגיע הזמן." יצאנו בסך דרך הווילונות הכבדים אל הבמה.
מה שנגלה לעינינו היה אולם עגול, מהודר ביותר, מלא על גדותיו. היה אפשר לחוש את ההתרגשות באוויר. למן הרגע הראשון ידענו שלא תהיה זו אסיפה רגילה.
בעוד היושב-ראש משמיע את דברי הפתיחה שלו, הספקנו אנו להסתכל סביבנו וניסינו לתהות על קנקנו של הקהל. חלק מהאנשים היו בריטים בעליל, אינטלקטואלים בעלי תחושת אחריות וסתם אנשים רוחשי-טוב. אבל היו קבוצות של פעילים יהודים קיצונים, וכן קבוצות מסוגרות של פלסטינים.
עיצאם ואני ישבנו זה ליד זה והשווינו את התרשמויותינו. למראה הערבים, אמר סרטאווי: "צריך לדאוג שיצלמו אותם. אלה אנשי אבו נידאל." הצעירים היהודים היו חברי ביח"ר - ארגון שנודע מאז ומתמיד בתוקפנותו.
אני הייתי ראשון הדוברים, ובמשך כל הזמן שיסעו אותי יהודים קנאים בקריאות ביניים. אני נהנה מקריאות ביניים, התרגלתי אליהן בישיבות הכנסת, אבל כשנעשו פני הדברים פרועים מדי, נכנסו לפעולה שוטרים בריטים לבושי מדים והוציאו בכוח אחדים מהמפריעים. כשקם עיצאם לדבר, חזר המחזה ונשנה, אולם הפעם היו אלה הפלסטינים הקיצונים שנכנסו להתמודדות של צעקות עמו.
האווירה התחממה עוד יותר אחרי הסיבוב הראשון, כשקיבל הקהל רשות להציג לנו שאלות. רוב השאלות היו תוקפניות ומתגרות, היהודים מיררו את חיי והפלסטינים מיררו את חייו של עיצאם. מעולם לא נזדמן לי לראות המחשה כה בוטה של רעיון שחזרתי עליו שוב ושוב במאמרי: הקנאים בשני הצדדים משתפים פעולה ביניהם ויש לשייך אותם למעשה למחנה אחד - המחנה המסור להנצחת מצב המלחמה.