איזה צביון צריך להיות לה? מה צריכים להיות יחסיה עם אש"ף, פת"ח וערפאת?
אלה היו השאלות שבהן דשנו במשך שעות רבות, רבות מאוד, כשישבנו ביחד במטוסים, כשלגמנו משקאות בטרקליני בתי מלון, כשהתהלכנו ברחובות.
חלום הטיפוחים שלי עצמי היה - מאז שחיברתי את החוברת הראשונה שלי על הסכסוך בשנת 1946 - מפלגה משותפת של ישראלים ופלסטינים, מפלגה שתלכד את הפטריוטים משני הצדדים ותמזג את הפטריוטיות של שניהם למדיניות משותפת החותרת לשלום ולארגונו של העולם השמי על בסיס חדש. העליתי את הרעיון הזה שוב, אבל עיצאם חשב, ואולי בצדק, ששעתו טרם הגיעה. תחילה יש לארגן את כוחות השלום הפלסטיניים. אבל כיצד?
מחשבותיו הטלטלו בין שתי גישות שונות. האחת היתה לנסח מינשר שיציג מפורשות את היעד - פתרון שתי המדינות - וכן את הצורך לשנות את האמנה הפלסטינית ולהכיר בישראל, ואת החשיבות העליונה של שיתוף פעולה עם תנועת השלום הישראלית כדי לשנות את פניה של ישראל. השלב הבא יהיה שכנוע מספר מרשים של אינטלקטואלים פלסטינים במערב, מנהיגים מקרב התושבים הפלסטינים בשטחים הכבושים ואישים פלסטינים בעלי השקפות דומות, לחתום על המינשר ולהפיץ אותו. צעד כזה יזכה בלי ספק בתמיכתם של מספר משטרים ערביים, כגון מרוקו, טוניסיה, ערב הסעודית, מצרים וירדן. בעזרת סיוע כספי נדיב, יהיה אפשר להקים ארגון חובק-עולם שישתף פעולה עם קבוצות שלום באירופה המערבית ובחלקים אחרים של העולם. ארגון שלום ישראלי מקביל ישתף פעולה עמו במהודק.
תוכנית אחרת, שאפתנית עוד יותר, היתה הקמת מפלגה ממשית. כבר ישנה מפלגה קומוניסטית פלסטינית, המטיפה לאידיאולוגיה קומוניסטית ומגלה נאמנות למוסקבה. למה לא תוקם מפלגת שלום עצמאית, שתקים סניפים בכל מקום שיש בו פלסטינים? מפלגה כזאת תוכל להופיע בכינוס הבא של המועצה הלאומית הפלסטינית ככוח עצמאי, מול הקיצונים אטומי-המוח שהשתלטו כמעט כליל על הדיונים באלג׳יר. היה ברור שסרטאווי ראה את עצמו כמנהיגה של מפלגה כזאת.
מכאן התעוררו שאלות רבות. האם תימצא מפלגה מעין זו במסגרת פת"ח, או מחוץ לכל הארגונים הקיימים? האם היא תקבל עליה את מנהיגותו העליונה של יאסר ערפאת, או לא? מה יהיה מעמדה המדויק כלפי אש"ף?
לפעמים, במר נפשו, השתעשע עיצאם בהרהורי כפירה, אבל תמיד חזר