... עכשיו יש בינינו כמה חילוקי דיעות ביחס לפרטים, אבל אין חילוקי דיעות לגבי העקרון. מיהם הכוחות שעמם עלינו להידבר?... עלינו לפנות אל החברה הישראלית, כדי ליצור קשרי דו-שיח וידידות עם כוחות בתוך החברה הזאת, שעמם ובאמצעותם נוכל להטות את כפות המאזניים לטובת שלום באזורנו, ורק השלום הזה יאפשר לעמנו להגשים את זכויותיו.
על דו-שיח עם ישראלים:
אם הנסיבות שבפניהן אנו ניצבים הן קשות, עלינו ליצור נסיבות חדשות שבהן נוכל לפעול. פירושו של דבר בראש וראשונה הצורך להתייצב באומץ נוכח המציאות, בלי לברוח מפניה, משום שבריחה מפני המציאות היא בריחה מפתרון, הרמת ידיים וכניעה. וכשאנו מתייצבים נוכח המציאות, עלינו לחשוב מחדש. אומות אינן יכולות לוותר על מטרותיהן ועל קיומן גם כשההתקפה עליהן כבדה והנסיבות קשות מנשוא.
לנסיוננו [בדו-שיח עם כוחות שלום ישראליים] אין תקדים בתולדות האומות או תנועות השחרור. ואכן, כשהתחלנו, לא יכולנו להסתייע בנסיונו של שום איש.
לפיכך היה עלינו לקבוע לעצמנו כללי התנהגות תוך כדי פעולה, לאור התגובות החיוביות והשליליות מכאן ומשם. כי הדו-שיח הוא תחילתם של ממדים אסטרטגיים, לא טקטיים; בשבילנו זוהי אסטרטגיה ולא טקטיקה, כפי שסבורים רבים. אנו רוצים לראות בהתפתחותו של תהליך בתוך ישראל שיביא להכרה בזכויותיו הלאומיות של העם הפלסטיני, קבלת אש"ף כנציגו הלגיטימי הבלעדי של עם זה, והסכמה לנסיגה מלאה של ישראל מכל האדמות הערביות הכבושות.
הופעתה של מגמה כזאת בישראל היא שינוי יסודי. אנו מקווים שעם הזמן תתפשט מגמה זו ותזכה בעוצמה שתאפשר לה להשפיע על ההחלטות הפוליטיות בישראל.
על דעת הקהל הישראלית:
עלינו לעשות הבחנה גמורה בין שני נסיונות, המצרי והפלסטיני. ראשית, הנסיון הפלסטיני קודם למצרי בשנים רבות. שנית, הנסיון הפלסטיני לא כוון כלפי הממסד הרשמי בישראל, אלא כלפי דעת הקהל. כוחות השלום הישראליים אינם בעלי העוצמה הדרושה כיום להשפעה על מדיניות ישראל, אבל יש להם יכולת להתפתח באורח שיזכה את טיעוניהם באוזן קשבת וישכנע את הציבור הישראלי בהכרחיותו של הפתרון שבו אנו דוגלים.