זה היה מוזר. בהופעותינו המשותפות האחרונות בלונדון ובהאג, התרשמתי ביותר מסידורי הבטחון המשוכללים שערכו כוחות המשטרה המקומיים. בפאריס ובווינה, היה עיצאם נתון תחת הגנה משטרתית מתמדת. בפורטוגל, לא זו בלבד שלא ניתנה לו כל הגנה שהיא, הוא אף לא הורשה לשאת נשק בעצמו. הוא היה חסר-מגן.
מה שהרשים את תמר גולן היה ההמולה הגדולה שהוקמה סביב שמעון פרס בנמל התעופה. פקידים פורטוגזיים הקיפו אותו וכוח בטחון גדול נועד לאבטח אותו במשך כל שהותו בפורטוגל. מי ירצה להתנקש בחייו של שמעון פרס?
בראותה שעיצאם תקוע, הציעה תמר שיצאו כולם ביחד - פעיל אש"ף והעיתונאים הישראלים - במונית, למסע 200 הקילומטרים לאלבופיירה, בחוף הדרומי של פורטוגל. עיצאם קיבל את ההצעה.
יש לומר כאן מספר דברים על תמר גולן, טיפוס ישראלי בלתי-מצוי מאין כמוהו. הכרתי אותה לפני כשלושים שנה, בעת ביקור בקיבוץ בנגב. היא היתה חברת הקיבוץ, שהיו לו יחסים טובים עם שבטי הבדואים השכנים, וסרה כמה פעמים לבקרם. תמר, צברית תוססת ביותר, רווייה האידיאליזם של השומר הצעיר, היתה מאמינה גדולה באחווה יהודית-ערבית. היא היתה חיפאית כמו בעלה, אביהו, ושניהם הצטרפו לתנועת הנוער בילדותם ויצאו ביחד להקים את קיבוצם, לא הרחק מבאר שבע. לימים עזבה את הקיבוץ ויצאה עם בעלה לאתיופיה, שם קיבל בעלה עבודה בחברה ישראלית. ושם, כשיצאו שניהם לחזות בחגיגה עממית במקום נידח, דרסה אותו מכונית של צבא אתיופיה - המכונית היחידה שהיתה בסביבה. תמר לקחה אותו בדרך הארוכה לבית החולים והחזיקה את ראשו בחיקה בעוד חייו הולכים ואוזלים.
מאז ואילך נעשתה תמר מרותקת ליבשת האפריקנית. היא יצאה לקינשאסה בעת מלחמת האזרחים ושם התאהבה בדיפלומט ניגרי מוסלמי, שמשפחת אשתו דאגה לגירושה מזאיר. גם הכניסה לניגריה נאסרה עליה, ולכן הקימה את בסיסה בחוף השנהב הסמוכה. היא נעשתה המומחית לעניינים אפריקניים במספר כלי תקשורת בריטיים וישראליים, ושמרה על יחסים קרובים עם כמה אישים אפריקניים אחרי שעברה לפאריס. היא לובשת לבן תמיד ("אני באבל מתמיד על אביהו, אבל השחור מדכא כל-כך, אז בחרתי בלבן.") וכותבת תמיד בדיו ירוקה, ההולמת את שערה האדום.
בכללותו של דבר, היא מזכירה את אותן גבירות אנגליות יוצאות-דופן שנהגו לשוטט ביבשת השחורה במאה שעברה.
ובכן, עיצאם נסע לאלבופיירה בחברתה של אותה ישראלית יוצאת-