בידי אבו נידאל ואדוניו. אבו ג׳יהאד ניהל את קבלת הפנים לאבלים. הוא אמר למקסים גילן, שהשתתף בהלוויה, "המגעים עם כוחות השלום הישראליים יימשכו."
☆ ☆ ☆
כדי להפגין זאת, שלח יאסר ערפאת את עוזרו לעניינים ישראליים, עימאד שאקור, להופיע ביחד אתי בתחילת מאי בטורינו. היינו אורחיה של מפלגה איטלקית קטנה, שמאלנית ונייטרליסטית, התומכת במאבקים בינלאומיים רבים למען השלום והצדק. במהלך אחת הסעודות האיטלקיות השופעות, צצה ועלתה עובדה מוזרה: דודו של עימאד ואחי היו שניהם חיילים בצבא הבריטי שלחם באיטלקים במלחמת העולם השנייה.
באחת הישיבות היתה בקהל קבוצה גדולה של סטודנטים פלסטיניים. התרשמתי מתגובתם השקולה לדברי אלה: "עליכם להתרגל לעובדה שאיש לא ינקוף אצבע למענכם. אף משטר ערבי אחד לא נחלץ לעזרתכם בביירות. הרוסים לא הנידו עפעף. הסורים נחושים בהחלטתם להרוס את עצמאותכם. האמריקאים נגדכם. בסופו של דבר יתברר לכם שיש לכם רק בעלת-ברית אמיתית אחת: תנועת השלום הישראלית. אחרי שיושג השלום, ישראל תהיה בעלת-בריתה האמיתית היחידה של פלסטין, ופלסטין תהיה בעלת-בריתה האמיתית היחידה של ישראל."
בטורינו נפגשתי גם עם הזקן הדגול של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, ג׳אנקארלו פאייטה. נפגשתי עמו פעמים רבות בתחילת שנות השבעים, בישיבות ההכנה לוועידת בולוניה הגדולה ובוועידה עצמה. פאייטה הוא איש גבוה, קירח ונאה, מזכיר במקצת את פיקאסו: הוא היה גיבור תנועת ההתנגדות למוסוליני, ולאחר מכן הגן נמרצות על עמצאותו של הקומוניזם האיטלקי מול מוסקבה.
בארוחת צהריים, סיפר לי פאייטה על שיחה שהיתה לו עם אבו באכר, המנהיג העירקי. אותו רודן אמר לו שהפלסטינים הם בסדר גמור, אבל אנשי אש"ף הם בוגדים. פאייטה השיב שהוא ידיד הן לפלסטינים והן לאש"ף, ושאל איזה פתרון חוזה העירקי לבעיה. תשובתו של אבו באכר היתה: "כל היהודים חייבים לעזוב את ישראל ולחזור הביתה."
"אבל זה ייקח מאות שנים!" ענה המנהיג הקומוניסטי האיטלקי. העירקי לא התרשם. "אז מה? נחכה. העיקר הוא לא להתפשר בעניינים עקרוניים."
פאייטה לא יכול לכבוש את יצרו והשיב לו: "אז למה לא תתחלפו עם הפלסטינים?"