במהלך המפגש בטורינו, שוחחתי עם עימאד על בעיית ששת השבויים הישראלים שהחזיק פת"ח בצפון לבנון.
החיילים הללו נפלו בשבי בצורה מוזרה למדי. אחרי פינוי ביירות, הם איישו עמדה של צה"ל ממזרח לעיר, ושם נפלו בשבי ללא קרב.
כפי ששמעתי את הסיפור מפי ערפאת עצמו, בטוניס, נפלו שמונה חיילים ישראלים לידי כיתת פת"ח שכללה טירונים חסרי כל נסיון, סטודנטים פלסטינים שחשו ללבנון לעזור במלחמה. אחרי נפילתם בשבי, יצאו השבויים ושוביהם למסע ארוך ברגל. מכיוון שפעלו בשטח שהוחזק בידי הסורים, לא היתה לאנשי פת"ח כל תובלה. הסורים הירשו את השימוש בכלי-רכב רק לכוחות הפלסטיניים שסופחו לצבא הסורי והלכו בתלם שהותווה להם.
בדרך חזרה פגשה הקבוצה במכונית שהיתה שייכת לארגון אחמד ג׳יבריל, קבוצה קטנה הנהנית מתמיכת סוריה ולוב. הם קיבלו הסעה, ובתמורה מסר מפקד קבוצת הפת"ח שני שבויים לאנשי ג׳יבריל, שהחזיקו בהם עתה.
אנו הישראלים רגישים ביותר לגורל שבויינו; הדבר נובע ממסורת יהודית עתיקת יומין. בימי הביניים, נחטפו יהודים לעתים קרובות והוחזרו תמורת כופר, והיתה זו חובתה של כל קהילה יהודית לקיים מצוות פדיון שבויים - לשלם את הכופר כדי לשחרר את היהודים שנישבו בסביבתה, יהיה מקום מוצאם אשר יהיה. דוגמה נאה לסולידריות היהודית, שהגיעה למעמד של מצווה הלכתית.
הורי השבויים פנו אלי ושאלו אם אוכל לעשות דבר-מה כדי לשחרר את בניהם, או לפחות להקל עליהם את תנאי השבי. לפני שפנו אלי, נפגשו עם בגין וביקשו את רשותו לגייס את עזרתי. "בהחלט," אמר בגין. הוריהם של שני שבויים נתנו לי הרשאה בכתב לדבר בשמם. יצאתי שוב לרומא לראות מה אפשר לעשות בעניינם. אחרי שנועצתי באנשי אש"ף שם, שלחתי מכתב לערפאת ב-14 ביולי 1983, על נייר המכתבים של המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני.
אדוני היושב-ראש,
תחילה, אבקש להביע את תקוותי העזה שתנועת פת"ח תצליח להתגבר על
המשבר הנוכחי, ושהנהגתך תתחזק עוד יותר. אני מאמין שהדבר חיוני לא
רק לעניין הפלסטיני אלא גם לעניינה של ישראל, ולשלום.
פנו אלי משפחותיהם של ששת השבויים הישראלים המוחזקים בידי
פת"ח בלבנון. הם ביקשו ממני רשמית לייצג אותם ולנצל את שירותי
הטובים - ואת הקשרים שהוקמו בין תנועת השלום הישראלית לבין