הכל היה ללא הועיל. כעבור חודשים, כשהיה הקרב על טריפולי בעיצומו, הוחזרו השבויים תמורת מספר גדול של לוחמי אש"ף שהוחזקו בבתי-כלא ישראליים, וכן כל המוחזקים במחנה המעצר אנצאר הידוע לשימצה, בדרום לבנון. את העיסקה עשה בשם ישראל שמואל תמיר, פוליטיקאי ימני, שר המשפטים לשעבר שהיה אחראי לחוק האומלל שלפיו צפויים פלסטינים המניפים את דגל פלסטין, או אפילו מחזיקים בו, לשתי שנות מאסר. היתה זו דוגמה עצובה להזדמנות שהוחמצה.
אבל לפחות זאת: השבויים החוזרים, ברגעי ההתרגשות הראשונים, גילו כי שוביהם אנשי פת"ח נהגו בהם היטב. אין צורך לומר שפיותיהם שלהם ושל בני משפחותיהם נסתמו מיד, ושום כתבה על נסיונם בשבי הממושך לא התפרסמה מעולם. אין גם צורך לומר שגם השבויים וגם הוריהם לא טרחו להודות לי על מאמצי הצנועים, שנעשו על חשבוני.
☆ ☆ ☆
ב-29 באוגוסט 1983 התכנסה במרכז או"ם בז׳נבה ועידה בינלאומית על שאלת פלסטין. היה זה אירוע מפואר, בעקבות שרשרת ארוכה של ישיבות והחלטות בעצרת הכללית של האו"ם, שכולן הוחרמו על-ידי ישראל, ארצות הברית ובעלות-בריתן. ארצות הברית, בלחץ ישראלי, החרימה גם את הכינוס הזה. רוב מדינות המערב נענו לרצונם של האמריקאים ושלחו משקיפים בלבד. ממשלות ישראל, ארצות הברית ומערב גרמניה נעדרו כליל.
מתי פלד ואני הוזמנו להשתתף בוועידה במעמד אישי של "אישים נכבדים," בחברת כתריסר אישים אחרים מחלקי העולם השונים שנחשבו כמומחים לנושא. המועצה הישראלית הוזמנה כארגון לא-ממשלתי.
לא בקלות קיבלנו את ההחלטה להשתתף. ידענו שכל מנגנון התעמולה של ממשלתנו יגויס נגד הוועידה, וכל ישראלי שישתתף בה יוקע כבובה בידי האויב. הוועידה תהיה משחק בקלפים מסומנים נגד ישראל, כשהערבים והגוש הקומוניסטי נוכחים במלוא משקלם, ואילו המערב דומם.
מאידך גיסא, היה חשוב לעודד את הזרם העיקרי המתון באש"ף, הניצב עתה בפני מרד גלוי מצד חסידי הקו הנוקשה בתמיכת סוריה ולוב. ועידה בינלאומית גדולה שתביע תמיכה כלל-עולמית בהנהגתו המציאותית של אש"ף, תאפשר לערפאת להוכיח לאנשיו שלו כי המדיניות המתונה והאחראית נושאת פרי, ואילו דרכם של הסרבנים מוליכה לבידוד מוחלט.