ורובם השמיעו דברים נדושים שהעידו על בורות גמורה, אפילו שוויון-נפש, כלפי הנושא שעל הפרק. מספר נאומים היו מחרידים, כמו דברי שר החוץ האירני שרמז כי הציונים טבחו ששה מיליוני יהודים בעזרת הנאצים כדי ליצור לעצמם אמתלה לגירוש הפלסטינים ממולדתם על-פי-דין. אבל אחדים מהנאומים היו נוקבים ומעוררי מחשבה. כמה מידידיהם הטובים ביותר של הפלסטינים קראו להם להשמיע הצהרה חד-משמעית על נכונותם להכיר בישראל ולחיות בשלום עמה, תמורת הסכמה ישראלית לסגת מהשטחים הכבושים ולהכיר בזכות הפלסטינים למדינה משלהם. היה ברור שישנו קונסנזוס כלל-עולמי באשר לפתרון, ואין זה משנה באילו מליצות הוא הובע: דו-קיום בין ישראל ומדינה פלסטינית שתוקם בגדה המערבית וברצועת עזה, ובירתה במזרח ירושלים, ומשא-ומתן בין ישראל לאש"ף. כשישבתי ביציע השמור ל"אישים נכבדים" והקשבתי לנואמים המביעים בזה אחר זה את אותו קונסנזוס בשם ממשלותיהם, חלפה בדעתי מחשבה רחוקה מצניעות: מבין כל היושבים באולם, אני אולי היחיד הזכאי לטעון שקראתי לפתרון כזה לפני עשרים שנה. התוכנית עשתה כברת דרך ארוכה מאז.
אבל למרות תמימות הדעים באשר לפתרון(למעט הדוברים בשם אירן ולוב, כמובן, ועוד אחדים, אבל בפירוש לרבות שר החוץ הסורי, חרף תוקפנותו המילולית), היתה גם תמימות דעים מסוג אחר. איש לא ידע כיצד להוציא את הפתרון הזה מן הכוח אל הפועל. הדבר הזכיר את משל העכברים שביקשו לתלות פעמון על צוואר החתול.
כשנקראתי לשאת דברים בפני הוועידה, תקפתי את הבעיה הזאת. יש רק נקודה אחת שבה אפשר לפרוץ את הדרך, אמרתי, והיא דעת הקהל הישראלית. רק באמצעות שינוי דעת הקהל הישראלית יהיה אפשר לשנות את מדיניותן של ישראל וארצות הברית. ואת זאת אפשר להשיג רק בדרך אחת: מגע ישיר בין כוחות השלום הישראליים לבין אש"ף, שיוליך ליוזמות דרמטיות שתכליתן לעקור פחדים מושרשים, למחות דיעות קדומות וסטראוטיפים. היה זה אותו מסר עצמו שהשמעתי באוזני סעיד חמאמי לפני כמעט תשע שנים.
הצירים שמחאו כפיים לנאומי באורח שופע למדי הפכו זאת למין הפגנה. הם ידעו שאני מרמז על דבר-מה שהתרחש בעיצומה של הוועידה.
☆ ☆ ☆
אש"ף היה מיוצג בוועידה על-ידי שני אישים רמי דרג: פארוק קדומי, ראש המחלקה המדינית, שכיהן כראש המשלחת, ויאסר עבד רבו, חבר הוועד