ברכה מערפאת, שאותו חיברו על רגל אחת. היתה זו הצהרה גרועה שחזרה שוב למינוח המקובל על חזית הסירוב(דיבורים על היישות הציונית במקום ישראל, וכדומה), שלילית לחלוטין. בו במקום החלטנו לפרסם הודעה המביעה צער.
אבל כשהגיע תורו של קדומי לשאת את נאומו, שחובר בקפידה מראש בטונים, הוא היה מתון עד להפתיע. כשהציג את תוכנית השלום שאומצה רשמית על-ידי אש"ף, הוא נשמע כמעט כמו עיצאם סרטאווי. הוא סיים את נאומו בשבחים לכוחות השלום הישראליים, והשמיע משפט שהיה בגדר מפנה חשוב. אפילו בתוך המחנה הציוני, אמר קדומי, נשמעים קולות נגד מדיניותה של ממשלת בגין. היתה זו הפעם הראשונה שהיה לקדומי משהו טוב לאמרו על ציונים כלשהם. אולם לא היה בכך כדי להניע אותו לומר אהלן לציוני הבא שפגש, כעבור דקות אחדות. אולי הוטרד בגלל תצלום שהופיע באותו יום עצמו בעמודים הראשיים של עיתוני שוויצריה. צלם זריז הצליח לקלוט אותי במצלמתו כשחלפתי ליד קדומי, וכך נוצר הרושם כאילו היינו ביחד.
המשבר הגיע לשיאו כשערכה משלחת אש"ף קבלת פנים רשמית לנציגים, בבניין האו"ם. אף ישראלי אחד לא הוזמן. היתה זו סטירת לחי שלא יכולנו להתעלם ממנה. מספר נציגים חשובים ששמעו על כך מחו נמרצות בפני קדומי, והוא הבטיח לשקול את העניין שוב, אבל כמובן, מאומה לא קרה.
הנציגים הקומוניסטים מישראל באו לקבלת הפנים ללא הזמנה, אבל מתי ואני החלטנו שתהיה זו פחיתות כבוד לגורמים הישראליים שאנו מייצגים. לא השתתפנו, ולכן לא זכינו בחיבוקים מיאסר ערפאת.
יושב-ראש אש"ף הופיע במפתיע בז׳נבה. הוא הגיע לוועידה, ללא הודעה, כתמיד, בעוד מועד להשתתף בקבלת הפנים. כשראה שם את הקומוניסטים, שאל בפומבי: "איפה אבנרי ופלד?" עיתונאי ישראלי, שבא גם הוא בלא שהוזמן, אמר לו שלא באנו משום שלא הוזמנו רשמית. ערפאת קרא בעלבון מעושה: "אבל נתתי הוראה לשלוח להם הזמנות. האם הם מנסים להעליב אותי?"
ערפאת ופמלייתו שוכנו גם הם במלון אינטרקונטיננטל, שהיה באותו ערב המקום הבטוח ביותר בז׳נבה, אולי בכל העולם כולו. אני עליתי על משכבי, נרגז ומתוסכל, כשצלצל הטלפון וקול שלא הצלחתי לזהותו מלכתחילה שאל בעברית: "מה שלומך?" היה זה עימאד שאקור.
עליתי לחדרו, שם ניסתה עיתונאית ערבית מצודדת לחלץ מפיו מידע. אחרי שנואשה ממאמציה ועזבה, התיישבנו לשיחה רצינית. הסברתי לו מה קרה והבהרתי לו את חומרת המצב. ספגנו עלבון והשפלה לנגד עיניהם של