מתגוררים במלון, נהנים מהארוחות, מטיילים על שפת הים. איש אינו מבקש מאיתנו שום דבר, איש אינו שואל שאלות. אנחנו קיימים ולא-קיימים, בארץ שבה אין אנו מכירים שום איש, שבה איננו יכולים לטלפן לשום איש, איננו יכולים לצאת מהמלון משום שאין עמנו מסמכים. זה פשוט נמשך הלאה והלאה.
כעבור עוד חצי שעה מופיע שוב אבו פייסל, מחייך בשמחה ואומר: "יפה, הכל בסדר," בהתעלמות מוחלטת מהדאגה שגרם לנו. אולי יצא להיפגש עם חברתו, שעליה סיפר לנו, ואולי התייעץ עם אבו מאזן, שחיכה לנו למטה.
☆ ☆ ☆
נפגשנו עם אבו פייסל בפאריס, במשרדו הישן של עיצאם הנשקף על הנהר סן. מאומה לא השתנה שם, ובכל זאת הכל היה שונה. בלי עיצאם סרטאווי, הדירה נראתה חסרת-חיים משום-מה, קליפה ריקה. שמנו לב שאבו פייסל לא ישב בכורסה שבה נהג עיצאם לשבת. זו הועמדה בפינה צנועה.
בנמל התעופה אורלי הקפדנו שלושתנו לשמור על מרחק מאבו פייסל, ונפגשנו רק במטוס. בנמל התעופה של טוניס קיבלו את פנינו אחיו של שגריר אש"ף שם וקציני בטחון טוניסאים, שנעלו את דרכונינו בכספת. משם הובאנו לבית מלון במפרץ הקופים, הנקרא כך, למדנו, משום שפעם היתה שם חורשה ובה קופים, לפני שבאה הממשלה והקימה מלון מודרני לתיירים.
אחרי שהגענו לחדרינו, התחיל המשחק הרגיל. עלינו למלא את טפסי הרישום. מי אנחנו?
במטוס נסענו בשמות ערביים, ומתי ואני נרשמנו משום-מה בתור ילדים. פקיד חברת התעופה לא הניד עפעף כשרמז לנו לעבור הלאה, כשם שהשוטר שחור-העור בבקרת הדרכונים בפאריס לא ראה שום דבר מוזר בכך ששלושה בעלי דרכונים ישראליים יוצאים לטוניס.
במלון הפך מתי להיות מחמוד בלדי, יליד עכו. יעקב היה לעבד-אל-עזיז יעקוב, יליד חיפה - הרחק מהולנד מכורתו - ואני נעשיתי דאור אבו לוע׳וד, שנולד דווקא בסיאטל, לא בשום מקום אחר.
רציתי לנצל את הזמן לטיול קצר בעיר, אבל אבו פייסל לא שמח על כך. "מתי ויעקב יכולים להסתובב בעיר בשקט," אמר, "אבל פניו של אורי יותר מדי מוכרות. מישהו עלול לזהות אותו, וזה יעורר בעיות בטחון מיותרות." לכן נשארנו במלון והתענגנו על השמש. מתי שתה ויסקי, נקי, כפי שלמד כקצין צעיר במכללה הצבאית הבריטית. אני סירבתי לשתות. "אני כועס,