לסובייטים היה אינטרס ברור במניעת קרע שיציב בפניהם ברירה בלתי-אפשרית.
ערפאת עצמו, כפי שהבנו, היה מוכן לעימות. בהסתמך על הפופולריות האישית שלו בקרב העם הפלסטיני, הוא היה מוכן לכנס את המועצה ולהעביר בה את ההחלטות הדרושות, בכל רוב שיוכל להשיג. על בסיס ההחלטות הללו ביקש לנהל את המדיניות החד-משמעית שחפץ בה מזמן: להציג תוכנית שלום פלסטינית ברורה, לקרוא לאמריקאים לפתוח במשא-ומתן ולהשפיע על דעת הקהל הישראלית לכיוון של פתרון שתי המדינות. אבל חברים אחרים בפת"ח חששו מפילוג וחשו כי יש לעשות עוד מאמץ גדול אחד להשגת רצונם בדרך של הסכמה כללית. דחיית המל"פ והמשא-ומתן המתמשך באלג׳יר נועדו בראש וראשונה לשכנע אותם שנעשה כל מה שבגדר האפשר כדי להגיע להסכמה.
גם הבשורות שהבאנו להם מישראל לא היו משמחות ביותר. בעצם, הן היו גרועות יותר. לא היה כל סיכוי להקים חזית שלום מאוחדת שתהיה מסוגלת לשנות את מערך הכוחות הפוליטיים במדינה. סקרי דעת הקהל הראו שחלק ניכר מהציבור תומך עתה במדיניות של שלום, אבל מתכונת הפוליטיקה הישראלית מנעה בעד הציבור הזה מלבטא את עצמו כגוף פוליטי מאורגן. חלק גדול ממנו עמד לתמוך שוב במפלגת העבודה, מתוך אמונה שהמטרה החשובה ביותר היא להציל את המדינה מפני הליכוד, תוך התעלמות מכך שלמעשה כמעט שאין הבדל בין שתי המפלגות הגדולות. ה"יונים" במפלגת העבודה פעלו למעשה כמו החלילן מהאמלין - משכו קולות מתונים למפלגה מונהגת בידי ניצים וניצים-למחצה.
נותרו איפוא כמה קבוצות שלום קטנות שהתחרו זו בזו, חלקן בהנהגת אישים יחידים ששטמו זה את זה.
קבוצות המחאה לא מילאו כל תפקיד פוליטי. תנועת שלום עכשיו, המורכבת מקומץ פעילים שהיו מסוגלים, במקרים מסוימים, לגייס המון גדול של מפגינים לא-מאורגנים בעלי הזדהויות פוליטיות שונות, נעשתה כפופה למערך ולא היתה פעילה בבחירות. הוועד נגד המלחמה בלבנון, הקטן ממנה, אף שמילא תפקיד חשוב בשלביה הראשונים של המלחמה, שותק עתה למעשה על-ידי המפלגה הקומוניסטית.
המפלגה הקומוניסטית הישראלית, רק"ח, משועבדת לחלוטין למדיניות הסובייטית והולכת אחריה כעיוורת באשר תוליך. תשעים וחמישה אחוז ממצביעיה, שלושה אחוזים וחצי מציבור הבוחרים הישראלי, הם אזרחים ערבים. היא שנואה על הכל בישראל בגלל מדיניותה האנטי-ציונית והפרו-סובייטית, שהתבטאה בעבר בהצדקת השתוללותו הפראנואידית של סטלין בעת משפט הרופאים, ועדיין שללה את זכותם של יהודי ברית המועצות