עצובה למדי. שוב חשבתי עד כמה מיטיב ערפאת לגלם את המצב הפלסטיני - ההתרסה, הפסימיות, ההתמדה העיקשת, העצב. פעמים רבות התגנבה לקולו נעימת מרירות, במיוחד כשדיבר על מדינות ערביות אחרות, על הסורים ונאמניהם הפלסטינים. "אלה בובות, פשוט בובות," אמר, בעצב יותר מאשר בכעס.
הזכרתי לו שנפגשנו בפעם הקודמת לפני צאתו לטריפולי, ולא זכינו ממנו אף לרמז על כוונותיו. "ידעתי שאני עומד לצאת לשם," אמר בחיוך, "וידעתי גם שמשם אני ממשיך למצרים."
טריפולי, סיפר לנו, היתה גרועה מביירות. בביירות היו מקומות מסוימים שצה"ל לא הפגיז, כגון שכונת השגרירויות הזרות ואזור חמרה. בטריפולי לא היו יוצאים-מן-הכלל. כמו כן, בטריפולי היה עמו רק חלק מהכוחות הפלסטיניים. ובכל זאת הוא יצא כמנצח.
התברר שהדבר העומד בראש מעייניו כרגע הוא המצב בסוריה. נראה שמנהיגות אש"ף ציפתה להסתלקותו של חאפז אל-אסד מן הזירה הפוליטית. במצב כזה תתפתח בהכרח תחרות בין שתי הסיעות העלאוויות היריבות, האחת בראשות ריפעת, אחיו של אסד, והשנייה בראשות קציני הצבא. ריפעת היה מקורב יותר לאש"ף, אבל שתי הסיעות יהיו זקוקות עד מאוד לתמיכה, הן בסוריה והן בעולם הערבי. חשיבותו של אש"ף היתה גוברת בהכרח במקרה כזה. התקופה החשוכה ביותר עתידה להסתיים בקרוב.
בינתיים רצה ערפאת לכנס את המל"פ. הוא היה נחוש בהחלטתו לשים קץ לשלטון הקונסנזוס ולהשליט שיטה של החלטות ברוב קולות.
כך ניתנה לי ההזדמנות להזכיר דוגמה היסטורית שלא היתה ידועה לו: שיטת ליברום וטו ששלטה בפולין במשך מאות שנים. לפי שיטה זו, כל חבר בסיים הפולני, פרלמנט האצולה, היה רשאי לקום ולומר "אני מתנגד!", ודי היה בכך למנוע את קבלת ההחלטה. ההיסטוריונים מסכימים ביניהם כי חוק זה מילא תפקיד מכריע בהרס המדינה הפולנית, שנפלה קורבן פעם אחר פעם למזימותיהן של שכנותיה האדירות.
אמרנו כי אף שאין לנו כל רצון להתערב בענייניו הפנימיים של אש"ף,
יש לדעתנו חשיבות ראשונה במעלה לכך שהארגון ייפטר מן הנוהג הנלוז הזה, מסילוף זה של הדמוקרטיה, המעניק למיעוט קטן זכות וטו כלפי הרוב, מה ששיתק את הארגון בעת שהיה זקוק להחלטות נועזות וחד-משמעיות. הדו-שיח עמנו היה אחד הקורבנות של השיטה הפסולה, שלא איפשרה לערפאת לעשות את הצעדים הדרמטיים שהיו נחוצים לדעתנו כדי לחולל שינוי בסיסי בדעת הקהל הישראלית.
אחת ההחלטות הללו, הוספנו, יכולה להיות הקמת ממשלה זמנית