פלסטינית. להפתעתי, ערפאת הסכים מיד, והוסיף: "כבר מאוחר מדי, היינו צריכים לעשות את זה מזמן." אבל היו מכשולים. ברית המועצות, רמז ערפאת, אינה רואה צעד זה בעין יפה. יכולתי להבין זאת. מאז מלחמת העולם השנייה, חששה ברית המועצות מיצירת תקדים בתחום זה, משום שסברה, ולא בלי צדק, שהאמריקאים עלולים לנצל אותו להקמת ממשלות גולות של מהגרים מהארצות שסופחו לברית המועצות. וכמובן, לא היה טעם להקים ממשלה פלסטינית זמנית, אם לא תובטח לה הכרה רשמית מצד הגוש הסובייטי.
מחשבותינו חזרו שוב ושוב למלחמת לבנון. הזכרתי שפרשנים צבאיים ישראלים דיברו בשבח ההתנגדות הפלסטינית באזור צידון בשבוע הראשון למלחמה. היה מוסכם על הכל עתה שהתנגדות זו יצרה את צוואר הבקבוק שעיכב את ההתקדמות הישראלית לביירות במשך כמה ימים חיוניים.
במרוקו אמר לאחרונה שר לבנוני לערפאת: "אנחנו כבר מתגעגעים אליכם. כל עוד הייתם אתם בלבנון, לא היתה לנו קנטוניזציה." המלך חסן שמע את הדברים, ומכיוון שלא האמין למשמע אוזניו, ביקש מהלבנוני להסביר את כוונתו. התברר שאש"ף אכן פעל כגורם מלכד במרכז לבנון ובדרומה, ומנע בעד הסיעות השונות מלהקים לעצמן קנטונים נפרדים, אוטונומיים למעשה.
היה בפי ערפאת סיפור מוזר עוד יותר. אחרי ביירות, כשבא ערפאת לראשונה לדמשק, קידם את פניו הנשיא אסד באלה הדברים: "איך זה שאתם חיים? הייתם צריכים למות בביירות, כולכם!" על כך ענה לו אבו ג׳יהאד (או אולי אבו מאזן): "עוד לא מאוחר מדי. אם תרצה, נמות כולנו ביחד בדמשק."
ערפאת סיפר זאת בעליצות זדונית. הוא גם סיפר בגיחוך על פגישתו לאחרונה עם זביגנייב בז׳ז׳ינסקי. הוא הזכיר לבז׳ז׳ינסקי את אימרתו המפורסמת, "שלום שלום לאש"ף!" וציין את העובדה שבעצם לא היתה טעונה כלל הבהרה: אש"ף עודנו קיים, ואילו בז׳ז׳ינסקי וקרטר אינם ממלאים עוד כל תפקיד. על כך הוספתי אני שאיש משלושת השותפים למזימת מלחמת לבנון - מנחם בגין, אלכסנדר הייג ובשיר ג׳מאייל - איננו ממלא כל תפקיד: בשיר מת, הייג פוטר ובגין איבד כל מגע עם העולם. "דרך אגב, מה מצבו של בגין?" התעניין ערפאת. מסרתי לו את כל הפרטים הקליניים שהיו ידועים לי.
התרשמתי מבקיאותו במתרחש בישראל. פעם אחר פעם השתוממתי נוכח זכרונו המדהים לפרטים, תכונה שבצירוף לתבונתו הזריזה, יש בהן כדי להסביר את מעמדו השליט. אין ספק בכך שהוא פוליטיקאי עילאי.
לא היה צורך להבהיר לו את החשיבות העליונה של שינוי דעת הקהל