המועמד שלו בבחירות בישראל. הוא ענה: "המועמד שלי הוא השלום, השלום, השלום!"
☆ ☆ ☆
אחת השאלות החשובות ביותר שהועלו בשיחה נגעה לעתיד המיידי. המועצה הלאומית הפלסטינית כללה 364 חברים, רובם ממונים על-ידי הארגונים המרכיבים את אש"ף והשאר חברים עצמאיים. לפי כלליה, היה נחוץ רוב של שני שלישים כדי לקבל החלטות. ערפאת ואבו מאזן נראו משוכנעים ביכולתם לגייס רוב כזה - אם כי בדוחק. אבל התמונה היתה יכולה להשתנות מן הקצה אל הקצה על-ידי צירוף עוד 180 נציגים מהשטחים הכבושים.
לפי כללי המל"פ, נשמרו 180 מושבים פנויים לנציגים כאלה מהשטחים הכבושים, ומכאן שלמעשה היה ביכולתם של אישים מגדה המערבית ומרצועת עזה להשתתף. אבל בכל מושביה הקודמים של המועצה, מנעה זאת ממשלת ישראל באיום כי כל תושב הגדה המערבית ועזה שישתתף במושב המועצה, לא יורשה לחזור הביתה. הואיל והיה ברור שצירים כאלה יצטרפו כמעט אוטומטית לאגף המתון יותר של אש"ף, אין ספק שממשלת ישראל ביקשה לחזק את הקיצונים והסרבנים, וכך מנעה מאש"ף להציג את עצמו בפני העולם כארגון החותר בכנות לפתרון של שלום. ההגיון היה נעוץ בכך שבמצב כזה, היתה ישראל יכולה לצפות ללחצים כלל-עולמיים להסדר שלום שיחייב אותה להחזיר את השטחים הכבושים.
כבר העליתי את השאלה בפני יצחק רבין, כשהיה ראש הממשלה מטעם מפלגת העבודה, ושמעתי מפיו סירוב מוחלט ומלא. אבל עתה היה המצב ברור עוד יותר. אם יוכלו 180 נציגי הגדה המערבית ועזה להשתתף במועצה, יובטח הרוב המכריע למדיניות השלום של ערפאת, ויהיה זה לאו מצלצל למחנה אומרי-הלאו באש"ף. אבל כיצד יוכלו אלה להשתתף? לא היה סיכוי שממשלת ישראל תשנה את עמדתה. האם יעזו הצירים לבוא בלי רשות? האם יוכלו כוחות השלום בישראל להפעיל את השפעתם כדי לאפשר זאת?
שעה ארוכה אחרי חצות הוסענו בחזרה למלוננו. היתה זו שיחה פורייה, כפי שנוהגים הדיפלומטים לומר בחלקת לשונם. אני מצדי השתוקקתי למספר כוסיות מלאות, בעודנו מחליפים תגובות והתרשמויות.
כהרגלי, לא רשמתי רשימות במהלך השיחה, אלא שחזרתי אותה מאוחר יותר והשלמתי את הזכור לי בעזרת מתי ויעקב. בשובנו לפאריס נעלמו הרשימות הללו בדרך מסתורית, ותמהני באיזה ארכיון הן נחות עכשיו. שיחזרתי אותן מחדש במהלך טיסתי בחזרה לתל אביב.