ג׳ויס ואני היינו מודאגים. האם יזהה מישהו את שמי, העברי בעליל? האם ידרוש מישהו לראות את דרכוני, או אשרת כניסה טוניסאית? לא אני ולא איש מעמיתי נסענו מעולם למדינה ערבית שלא בלוויית עיצאם או אבו פייסל.
אבל אבו פייסל היה מומחה לטיסות, והכיר כמובן את כל הנוהלים. איש לא ביקש ממני דרכון כשהגעתי לדלפק. באולם היציאה, רמז לי הפקיד לעבור ללא בעיות.
כשהמתנתי למטוס, הרכבתי לראשי את אוזניות הווקמן שלי. אין דבר מרתיע יותר מכניסה בשיחה עם אדם מאשר זוג האוזניות הזה. איש אינו מפריע למי ששקוע כל-כך בהאזנה למוסיקה. לא הסרתי אותן בדרך למטוס, ולא במטוס עצמו. קונצ׳רטו הקיסר של בטהובן שירת אותי נאמנה...
לא שאלתי את עצמי מה יקרה אם אבו פייסל או חבריו לא יפגשו אותי, בגלל אי-הבנה או רשלנות, ברדתי מהמטוס בטוניס. התרגלתי לבטוח ללא שאלות ביעילותו של אבו פייסל. ואכן, ברדתי בכבש המדרגות, כבר חיכה לי אחיו של השגריר, ועמו קצין בטחון טוניסאי שכבר הכרתי היטב. כרגיל, הוכרחתי משם באוטובוס מיוחד - לי לבדי - לאולם האח"מים, ושם השארתי שוב את דרכוני הישראלי.
אבו פייסל ואני השתעשענו במשחק האהוב עלינו, המצאת זהות בדויה בשבילי לטפסי הרישום של המלון. הפעם הוענקה לי זהותו של אדם שהכרתי במקרה, משום שנפגשתי עמו בוועידת ז׳נבה. כך הייתי לפאתי חורי, פרופסור יליד בית-לחם המתגורר עתה בסיאטל. למי שמעולם לא סיים את חוק לימודיו בבית הספר היסודי, עברתי כברת דרך גדולה.
כולנו צחקנו עדיין, כשהזכיר לנו אחי השגריר שזהו יום עצוב לעם הפלסטיני: 15 במאי. לרגע לא תפסתי במה מדובר ושאלתי: "מה לא בסדר עם 15 במאי?" ורק אז נזכרתי במשמעותו של היום הזה לפלסטינים. אנו חוגגים את יום העצמאות לפי התאריך העברי, כמובן, החל על-פי רוב כמה ימים לפני 15 במאי.
ביום 15 במאי 1948 נמצאתי בכפר הערבי אל-קובאב, בדרך מתל אביב לירושלים, שאותו כבשנו ערב לפני-כן; בבתים רבים מצאנו ארוחות שלא נאכלו עד תומן, אלא ננטשו על-ידי התושבים רגעים אחדים לפני-כן. אלה היו הפליטים, האנשים שלמענם ומלען צאצאיהם פעל אש"ף, האנשים שעמם אנו הישראלים רצינו לכרות שלום.
☆ ☆ ☆