ציפיתי לפגוש את אבו מאזן בטוניס. אבל עתה הסביר לי אבו פייסל מדוע ביקש ממני לבוא בדחיפות בעצם היום הזה. "הזקן מחכה לך. הוא יוצא מחר בבוקר, והוא פינה זמן לשיחה ארוכה אתך."
התברר לי גם מדוע לא חיכה לי אבו פייסל בפאריס. התקבלה ידיעה שחוליית מתנקשים הגיעה לצרפת כדי לחסל אותו. כאמצעי זהירות, הוא נמנע מלהיכנס לאותה ארץ במשך זמן-מה. אבל הרביתי לחשוב על הגורל העלול לפקוד אותו. חמאמי וסרטאווי נהרגו שניהם, כמו גם קוריאל. לא רציתי לכתוב עוד הספד.
לכן, בעת שיחתי עם ערפאת, כשאמר היושב-ראש שהוא רוצה שאבו פייסל יעשה למענו דבר-מה, התערבתי מיד: "אבל תפקידו הראשון הוא להישאר בחיים!" כששאל ערפאת לכוונת דברי, סיפרתי לו על חוליית המתנקשים. הוא החליט ללא היסוס להטיל על שלושה משומרי-ראשו המהימנים ביותר להיצמד לאבו פייסל בכל אשר ילך. כפי שסיפר לי אבו פייסל אחר-כך, עיצאם סרטאווי דחה בגאווה הצעה דומה שהוצעה לו.
☆ ☆ ☆
דברים רבים קרו בשלושת השבועות שחלפו. ערפאת ביקר בסין, ונתקבל שם בכבוד השמור לראשי ממשלה. ימים אחדים לפני-כן נתקבל הנשיא רייגן בבייג׳ינג ב- 21 מטחי כבוד. ערפאת קיבל רק 19, כמו ראש ממשלת יפאן, ימים מספר קודם לכן. הסינים הדקדקנים החליטו שערפאת איננו ראש מדינה - לא מלך או נשיא - אלא, כיושב-ראש הוועד הפועל של אש"ף, דרגתו שווה לזו של ראש ממשלה. לכן נגרעו ממנו שני מטחים; אבל כפיצוי, כביכול, שיכנו הסינים את ערפאת בארמון שבו לן רייגן, אולי אפילו באותה המיטה.
חשוב יותר, הסינים קיבלו בכל לב את הנוסחה שהציע ערפאת: ועידה בינלאומית לפתרון שאלת פלסטין, בהשתתפות כל הצדדים הנוגעים בדבר, בחסות מועצת הבטחון של או"ם. אכן, בתום הביקור הממלכתי הציג העיתון הסיני הרשמי, ו-ן-מין רי-באו, את ההצעה הזאת במדיניותה הרשמית של ממשלת סין עצמה.
היתה זו נוסחה מחוכמת, משום שבהדגישו את תפקידה של מועצת הבטחון, העניק ערפאת אוטומטית תפקיד מכריע לכל חמש החברות הקבועות של המועצה - סין, בריטניה הגדולה וצרפת, בנוסף לארצות הברית ולברית המועצות. הדבר היה לרוחם של הסינים, ושל המערב-אירופים. משום כך התבטאו עתה הסינים בפעם הראשונה בזכות שלום ישראלי-פלסטיני. עד אז היתה מדיניותה של סין קרובה יותר לעמדתה של חזית הסירוב.