הבחירות הכלליות נערכו בישראל ב-23 ביולי 1984.
חודשיים לפני-כן הקמנו את הרשימה המתקדמת לשלום. היא ייצגה תפנית מהפכנית בפוליטיקה הישראלית. לראשונה בתולדות המדינה, הקימו יהודים וערבים כוח פוליטי מגובש. רשימתנו כללה 60 יהודים ו-60 ערבים, לסירוגין, בראשותו של ערבי, מוחמד מיעארי, ואחריו האלוף מתי פלד. הרשימה אימצה לה מצע קצר, אך מרחיק לכת: דו-קיום בין ישראל ומדינה פלסטינית (שתוקם בשטחים הכבושים); שוויון מלא לכל אזרחי ישראל בלי הבדל לאומיות, דת, עדה או מין.
התגובה היתה מהירה. שר הבטחון משה ארנס הודיע על כוונתו להוציא את הרשימה אל מחוץ לחוק, אבל אחרי שיחה ממושכת וחריפה עמנו, חזר בו מכוונתו זו. אז החליטה ועדת הבחירות המרכזית, המורכבת מעסקני מפלגות, לפסול את הרשימה. פנינו לבית הדין הגבוה לצדק, וזה החליט לבטל את החלטתה, אחרי דיון ממושך. כעבור זמן פרסם בג"ץ את נימוקיו להחלטה, אחת החשובות ביותר בהיסטוריה החוקתית של מדינת ישראל, והסביר כי לא היתה כל עילה סבירה לפסול את הרשימה.
ביום הבחירות, זכינו בשני מנדטים. מיעארי ופלד נעשו חברי כנסת.
במיגזר הערבי של ציבור הבוחרים היה נצחוננו מרשים. כמעט 20% הצביעו בעד הרשימה החדשה. הדבר היה מרשים עוד יותר נוכח העובדה שהרשימה הותקפה לא רק על-ידי מפלגת העבודה, אלא גם ספגה התקפות שלוחות-רסן מצד הקומוניסטים, שנהנו עד אז ממונופולין למעשה על הקול הערבי הלאומני בישראל. בהתקפותיו היום-יומיות של העיתון הקומוניסטי בערבית "היומון היחיד בשפה הערבית היוצא לאור בישראל גופא" תוארה רשימתנו ככלי בשירותה של מזימה אמריקנית. אני עצמי