כינוס המועצה נודעה חשיבות משל עצמה. היא הראתה כי ערפאת הגיע עתה לנקודה שאין ממנה חזרה. הוא היה מחויב לשיתוף פעולה עם ירדן ולתהליך השלום.
העובדה שלמעלה משני שלישים מחברי המועצה - הקוורום הדרוש - הופיעו לכינוס, הוכיחה כי רוב רובו של העם הפלסטיני מתייצב מאחורי מנהיגותו של ערפאת והופך עורף למורדים כביכול ולאדוניהם הסורים.
בפגישתי הקודמת עם ערפאת הפצרתי בו בתוקף לכנס את המועצה בעמאן, מסיבה אחרת. רבים בישראל צופים בטלוויזיה הירדנית. כששידרה הטלוויזיה הירדנית את דיוני המועצה, בשידור חי יום-יומי, היתה התוצאה מחשמלת. החיים בשטחים הכבושים וביישובים הערביים בישראל גופא נפסקו למעשה, והכל היו דבוקים למקלטיהם. זו הפעם הראשונה, נתאפשר להם לחזות בכל גוני הקשת של ההנהגה הפלסטינית. ערפאת ועמיתיו ביקרו בבתי הצופים, דיברו ישירות לשני מיליוני הפלסטינים החיים תחת שלטון ישראלי, והעניקו להם גאווה חדשה ותחושה של זהות.
חשובה לא פחות היתה ההשפעה על היהודים הישראלים, שרבים מהם צפו גם הם בדיונים בטלוויזיה הירדנית, או ראו קטעים בתחנה הישראלית. זו הפעם הראשונה, הופיעו חברי "כנופיית המחבלים" כאנשים בשר-ודם המסוגלים להתדיין, להתווכח, להצביע. הם נראו כמו אנשים רגילים בהחלט, בורגניים למדי - אכן, התמונה הכללית הזכירה מאוד את הקונגרסים הציוניים המוכרים. מה שהפתיע את הישראלים יותר מכל היה הצביון הדמוקרטי הגלוי של המועצה. ערפאת עצמו נצטווה על-ידי היושב-ראש לשבת ולהשתתק, כשניסה לדבר בלי רשות; הוויכוחים היו ממשיים; ההצבעות כלל לא היו פה אחד. התפארותם של הפלסטינים כי הפרלמנט הגולה שלהם הוא המוסד הדמוקרטי היחיד בעולם הערבי, נתגלתה כנאמנה למציאות.
התוצאה הפוליטית היתה חשובה בה במידה. המועצה קיבלה הצעת החלטה הקוראת לוועידת שלום בחסות חמש החברות הקבועות של מועצת הבטחון של או"ם. בוועידה כזו ישב אש"ף מול ישראל, ומכאן השתמעה למעשה נכונות אש"ף למשא-ומתן ישיר, פנים-אל-פנים, עם ישראל.
כעבור שלושה חודשים עשה ערפאת את הצעד ההגיוני הבא בדרך לשלום. הוא חתם על הסכם עם המלך חוסיין שתמך שוב ברעיון ועידת השלום הבינלאומית, שמטרתה להקים מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, במסגרת של קונפדרציה עם ירדן. הצעד הראשון נועד להיות דו-שיח עם ארצות הברית. משלחת משותפת, ירדנית-פלסטינית, היתה מוקמת לצורך זה כדי להתגבר על התחייבות ארה"ב בפני ישראל שלא