לשאת ולתת עם אש"ף, בטרם יכיר גוף זה בזכות קיומה של ישראל וכן בהחלטת מועצת הבטחון 242. הואיל והפלסטינים מיאנו לעשות זאת לפני פתיחת המשא-ומתן, אלא רק כתוצאה של המשא-ומתן עצמו ובתמורה להכרה ישראלית בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית, היה צורך למצוא את הדרך לעקיפת המכשול הזה.
☆ ☆ ☆
ימים אחדים לפני צאתו של ערפאת לירדן לחתום על ההסכם הזה, קיבל בטוניסיה משלחת של הרשימה המתקדמת לשלום, ובה מוחמד מיעארי, הכומר האנגליקני הערבי ריאח אבו-אל-אסל והעורך-דין הערבי כאמל דאהר, צאצאו האגדתי של מלך הגליל במאה השמונה-עשרה, דאהר עומר; שלושת המוסקטירים - ארנון, פלד ואני - נכללנו במשלחת עמם.
ערפאת הקשיב לנו בשום-לב, כשהוא לוגם תה מומתק בדבש. סיפרנו לו על רשימתנו, מטרותיה ומאבקה. תגובתו הראשונה היתה: "זה חשוב מאין כמוהו, מפני שיהודים וערבים נאבקים ביחד. טוב מאודי"
ערפאת לא תלה תקוות רבות בשמעון פרס ובממשלה החדשה - ספקנות שנתגלתה כמבוססת היטב. הוא לא האמין שארה"ב תמוש מעמדתה השלילית בטרם תמצא את הדבר למועיל במשא-ומתן שלה עם הרוסים. הוא חשב, באופטימיות זהירה, שהדבר יקרה לבסוף, אבל לא בקרוב מאוד.
אחת הבעיות העיקריות שהטרידו אותנו היתה הסלמת האלימות. העלינו בזהירות את רעיון הפסקת האש או שביתת הנשק, אולי בהקשר של יוזמה פוליטית חדשה. ערפאת לא דחה את הרעיון על הסף, אבל הבהיר כי הפלסטינים ישקלו אותו רק אם ישראל תקבל עקרונית את התוכנית לוועידת שלום בינלאומית.
יותר מזה העסיק אותנו רעיון אחר, שהיה קרוב מאוד ללבבנו. במהלך מלחמת לבנון, נעלמו מספר חיילים ישראלים. גופותיהם לא נמצאו, ולא נמסר כי הם נלקחו בשבי. משפחותיהם היו שרויות, כמובן, בחרדה בלתי-נסבלת, מקוות כנגד כל הגיון כי בניהן יתגלו בשבי. ביקשנו מערפאת למסור לנו מידע על גורלם, הן כמחווה הומינטרית והן כמעשה פוליטי.
ערפאת נעתר לנו, בלי שמץ של היסוס, והוסיף כי הוא זקוק למספר ימים כדי לאסוף את המידע המבוקש.
שוחחנו על בעיותינו במשך שעות אחדות, אכלנו צהריים ביחד, התפזרנו לכמה שעות כדי לאפשר לערפאת לנוח, והתאספנו שוב בשעת ערב מאוחרת. ערפאת ביקר בכתריסר מדינות במספר הזה של ימים,