6) המישלחת העלתה הצעות להפסקה הדדית של האלימות, בהקשר לוועידת-שלום בינלאומית.
לפני שובנו לישראל, הודענו לחברינו שיזמנו מסיבת עיתונאים בנמל התעופה בן-גוריון. אבל בהגיע העיתונאים למקום, אסרה עליהם המשטרה את הכניסה לאולם. לאחר מכן התנצל על כך המפקח הכללי של המשטרה, אבל בינתיים נאלצנו לשוחח עם העיתונאים מחוץ לבניין המסוף. תוך זמן קצר מאוד התאסף סביבנו המון של בריונים, קוראים סיסמאות פאשיסטיות ומאיימים באלימות. העיתונאים המסכנים נאלצו לרשום את דברינו בהמולה שקמה, תוך חשש לשלומם הם. המשטרה השקיפה מנגד ולא התערבה.
לפגישה בטוניס היתה תוצאת-לוואי מצערת עד מאוד. ישראל כולה ציפתה שנציג את המידע הנוגע לחיילים הנעדרים תוך ימים מספר, אלא שלא קיבלנו אותו. יכולנו רק לנחש שערפאת נאלץ לבטל את רצונו מפני דעת עמיתיו, שלא רצו למסור את המידע בחינם. לנו היתה זו מהלומה קשה שפגמה בערך המבצע כולו.
☆ ☆ ☆
בחודשים הבאים הלך המצב והחמיר. במרוצת 1985 גברה האלימות בישראל בצעדי ענק. מלבד מעשי החבלה הרגילים והתאים החשאיים של ארגוני הפדאין השונים, ששיקפו את תסכולם הגובר של חבריהם נוכח הקפאון המוחלט בתהליך השלום, הופיע גורם חדש ומטיל אימה. קבוצות ספונטניות של צעירים פלסטינים בשטחים הכבושים ביצעו מעשי אלימות אקראים מזדמנים, כגון רצח זוגות יהודיים שביקשו להתבודד במקומות נידחים. המעשים הללו שפכו שמן על מדורת השנאה שמאיר כהנא וכנופייתו ליבו בחריצות כה רבה. בכמה מקומות התרחשו מעשי זוועה הקרובים לפרעות כנגד ערבים. המשטמה הגזעית עלתה כפורחת.
בנסיונו להתחרות בכהנא, הגיש מרכיב הליכוד בקואליציה השלטת הצעת חוק שהיתה מין הפיכת שלטון חוקית. יום אחד, כשתפסו חברי הכנסת את מושביהם באולם המליאה, מצאו על שולחנותיהם גליון נייר כחול, צבעה של הצעת חוק מטעם הממשלה. שרי העבודה הופתעו לחלוטין. התברר שאת ההצעה הכין שר המשפטים, עסקן הליכוד, מבלי שעמיתיו ממפלגת העבודה ירגישו בכך - מחדל האומר דרשני.
הצעת החוק שינתה מן היסוד את מעמדן המשפטי של שיחות השלום שלנו עם אש"ף. נאמר בה בפשטות שכל מגע עם נציגי "ארגון הטרור"