(אש"ף, לפי הגדרתו הרשמית בחוק הישראלי) הוא מעשה פשע שדינו שלוש שנות מאסר, ואין זה משנה מה מטרת הפגישה. שני סעיפי המגן בחוק הקיים שאיפשרו את מגעינו מבחינה משפטית - כלומר, קיומו של "יסוד סביר" לפגישה, והעדר כוונה לפגוע בבטחון המדינה - בוטלו מכל וכל.
נשמעה מחאה מצד חוגים שונים, בישראל ומחוצה לה, והתפתחה מריבה בין הליכוד לבין מפלגת העבודה, שחשה כי הערימו עליה. שני הצדדים חיפשו מוצא של כבוד, ובסופו של דבר התקבל החוק החדש לאחר שינויים קוסמטיים קלים גרידא.
☆ ☆ ☆
נוכח מעשי האלימות הגוברים והתגובה הגזענית המתפתחת, עברה ממשלת ישראל לנימה חדשה וצורמת. כל האשמה הוטלה על המלך חוסיין, שהירשה להקים "בסיסי טרור" בממלכתו. פרס ועמיתיו התכוונו כמובן למשרדים הפוליטיים של אש"ף שהתחילו לפעול שוב בעמאן, במסגרת המאמץ המשותף הירדני-פלסטיני להניע מחדש את תהליך השלום.
היה זה בדיוק מה שממשלת ישראל ביקשה למנוע. הבנה בין חוסיין, ערפאת והאמריקאים תוכל רק להוביל לתהליך שבו תיאלץ ישראל בסופו של דבר לוותר על הגדה המערבית ועזה תמורת שלום. דבר זה היה לצנינים בעיני הליכוד ולזרא גם למפלגת העבודה, כפי שהסביר לי יצחק רבין תשע שנים לפני-כן. מוטב להחניק את התהליך הזה באיבו.
עכשיו נפגשתי עם שמעון פרס באותו חדר עצמו שבו שמעתי את הדברים הללו מפי רבין. הוא היה הרבה יותר מסויג בדבריו והאשים את חוסיין וערפאת על שאינם מגלים נכונות מספקת לפשרה. הוא ציפה מהם שימסרו את כל קלפיהם עוד לפני תחילת המשחק.
ניסיתי להסביר לו את מורכבויות המצב הפלסטיני והבעתי בפניו את חששותי פן תיפול ההנהגה המתונה במוקדם או במאוחר, אם לא תחרוגנה ישראל או ארצות הברית ממדיניותו הנוכחית, ומנהיגים חדשים נוסח חומייני יצוצו תחת זאת. "ואז," סיימתי, "ירחם אלוהים על כולנו."
דברי לא נגעו ללבו של פרס. הוא המשיך לאיים על המלך חוסיין בימים הבאים והודיע שישראל תהלום במחבלים "בכל מקום שהם נמצאים" - אפילו בעמאן.
היתה זו הצהרה מטילת אימה. במלים אלה עצמן השתמשה ישראל לפני ההתקפה על מצרים ב-1956, ולפני ההתקפה על לבנון ב-1982.