כאן עלי להפסיק את הרצאת הדברים. לא משום שהם הגיעו לסיומם. נהפוך הוא, כשאני משקיף לאחור על עשר השנים וחצי שעברו מאז פגישתי הראשונה עם סעיד חמאמי בלונדון, אני מבין שאנו מצויים עדיין בחלקה הראשון של דרך ארוכה.
ניסיתי לספר את הסיפור הזה בנאמנות רבה ככל שיכולתי לאמת. אולי זהו סיפור עצוב, ואולי אפשר לשאוב ממנו עידוד. סבלנו תבוסות ומפלות בשפע. אבל גם חזינו במיטב התכונות האנושיות - דבקות במטרה, מסירות לרעיון, אומץ לב נוכח איבה. אנשים מסרו את חייהם, רבים חיו בסכנה יום-יומית במשך שנים. לא למען המלחמה, אלא למען השלום.
☆ ☆ ☆
מה השגנו? האם הושג משהו בכלל? האם היה צידוק לכל הקורבנות האלה? אלה שמסרו את חייהם, אלה שהקריבו קריירות פוליטיות וטובות הנאה חומריות, אלה שסבלו השמצות בלתי-נסבלות, אלה שהוקעו על-ידי בני עמם כבוגדים ובשוטים - האם היו מאמציהם לשווא?
בעיני, התשובה ברורה מאליה. המאמץ הממושך הזה - ההרפתקה הזאת למען השלום - נודעת לו חשיבות היסטורית.
לעתים קרובות אני מרגיש את עצמי כמו ילד המשחק במשחק הזכור לי מימי נעורי. אתה עומד מול קיר ומסתיר את פניך. קבוצת ילדים העומדת במרחק-מה ממך מנסה להגיע אליך. כל אימת שאתה מפנה את ראשך לאחור, אינך רואה שום תנועה, אבל הילדים אינם עומדים היכן שעמדו קודם.
אלפי השעות שהוצאנו על ויכוחים עם בני-שיחנו הפלסטינים, בנסיון להסביר להם את בעיותיה של ישראל, את הטראומות שלה, את מציאות