מאמציו המדיניים של יאסר ערפאת בשנים האחרונות, מחוותיו ואיתותיו, לא נשאו שום פרי נראה-לעין. ואילו מחנה-השלום הישראלי נראה כאיבר מדולדל, חסר כל כוח פוליטי.
באחד הבקרים קם עם ומחליט: אם אין אני לי, מי לי. לא היה מנהיג, שנתן את האות. לא היתה קבוצה קטנה של קושרים, שהחליטה ואירגנה. העם החליט.
היתה תקרית קטנה - תאונת-דרכים ליד עזה. היא הובילה לתקרית יותר גדולה. ולפתע היתה ההתקוממות.
☆ ☆ ☆
"העם קם!" אמר ס׳ יזהר, סופר-המצפון.
"אינתיפאדה" אינה התקוממות סתם. התרגום המילולי של המילה הערבית הוא: התנערות.
ואכן, העם הפלסטיני הכבוש התנער.
הוא ניער מעליו את הכיבוש. הוא ניער מעליו דרכי-מחשבה ודפוסי-התנהגות של דורות. הוא ניער מעליו את "משתפי-הפעולה". הוא ניער מעליו את רמת-המחייה, שהתרגל אליה.
עמים אחרים עשו זאת לפניו. גם אנחנו. אך בכל פעם כשזה קורה, זה מעורר התפעלות.
אנשי המימשל הצבאי דיברו על "התפרעויות", על "מעשי-אלימות", על אבנים ובקבוקים. היה נדמה להם שהתשובה היא כוח - כוח, כוח ויותר כוח. גז מדמיע. שבירת עצמות. כדורי גומי. כדורי פלסטיק. אש חיה. הריסת בתים. מעצרים המוניים. גירושים. טירטורים. עונשים כלכליים. עוצר. סגירת מוסדות ההשכלה. פריצה לבתים באישון-לילה. שום דבר לא עזר.
עבר זמן עד שראשי צה"ל תפסו מה מתרחש באמת: התנערות. וההתנערות אינה "עובדה בשטח". היא "עובדה בראש". היא מצב של רוח, שינוי של דפוסי-מחשבה.
כאשר עם שלם מוכן לסבול, להחזיר את רמת-המחייה שלו 100 שנים אחורה, לוותר על מים זורמים וחשמל, לחיות מירקות הגדלים בחצר, לקבל עול של מישמעת לאומית, לוותר על מסורת חברתית בת מאות בשנים ולמלא פקודות של צעירים - אין כוח צבאי בעולם המסוגל לסכל את התהליך.
הצד המרשים ביותר של האינתיפאדה לא היה במעשים, אלא דווקא בהתאפקות ממעשים. עם שלם החליט בתבונתו שלא להשתמש בנשק חם.