עצומה. החלופה האמיתית היחידה היא גירוש שני מיליוני פלסטינים - ומעטים מאמינים שזה אפשרי.
מתחת לפני השטח מתרחשים דברים חשובים עוד יותר. אין כמעט איש חשוב בישראל - בתחומי הביטחון, הכלכלה, התיקשורת והמנגנון הציבורי - שאינו מודה, בשיחה פרטית, כי במוקדם או במאוחר תצטרך ישראל להידבר עם אש"ף ולהסכים להקמת מדינה פלסטינית בגדה וברצועה.
ומתחת לכל אלה, השינוי האיטי אך המתמיד של המוני הציבור עצמו.
גם אצלנו פועל העיקרון של הנהר, שמימיו מצטברים מאחורי סכר. הסכר הוא עולם המושגים של אתמול, והמימסד הפוליטי הישראלי דבק בו. באחד הימים, "פיתאום", יתמוטט גם סכר זה.
☆ ☆ ☆
אולם השינוי החשוב ביותר שחוללה האינתיפאדה הוא בקרב העם הפלסטיני עצמו.
האינתיפאדה הגביהה את ראשו, זקפה את גוו.
"אין עם מקבל את חרותו על מגש של כסף," אמר חיים וייצמן. והמשורר נתן אלתרמן כתב על כך את שירו הנרגש והמרגש, על חללי מילחמת-העצמאות - "אנחנו מגש-הכסף, שעליה ניתנה מדינת-היהודים." עכשיו מגש-הכסף הוא פלסטיני - הנערים והנערות, הנהרגים כאשר הם מתייצבים בלי נשק מול חיילים חמושים מכף-רגל עד קודקוד, ובידיהם אבן. תמונה שכבר נחרתה בדמיון העולם: דוד הפלסטיני מול גליית הישראלי.
עם מושפל ושפל-רוח אינו עושה שלום. החלכאים והנדכאים זוממים נקמה. אין זה מיקרה כי האמנה הפלסטינית, על סעיפיה הנוראים, נוסחה והתקבלה כאשר מצבו של העם הפלסטיני היה בשפל המדרגה, כשהיה מובס וחסר-אונים.
האינתיפאדה היא שאיפשרה לעם הפלסטיני, ולאש"ף בראשו, לנער מעצמו גם מיסמך ביש-מזל זה. המוסד העליון של העם הפלסטיני, המועצה הלאומית הפלסטינית, הכריז על הקמת מדינה פלסטינית. הוא איפשר ליאסר ערפאת לבשר לעולם את המדיניות החדשה: הכרה במדינת-ישראל, פסילת הטרור, ההכרה בחלוקת הארץ, ההסכמה להקמת מדינה פלסטינית בחלק מן הארץ, לאורך הקו הירוק.
ביקרתי את יאסר ערפאת בתוניס ב-5 בפברואר 1988, בסוף החודש השני של האינתיפאדה. מצאתי מולי אדם חדש - בוטח בעצמו, אופטימי.