אדם הרואה, אולי בפעם הראשונה, את האור בקצה המינהרה הארוכה והאפלה.
זה לא היה עוד האיש שהתכונן למות בביירות הנצורה. גם לא האיש שפגשנו בראשית 1983 בתוניס, כאשר ניצני המרד הפנימי איימו על אחדות התנועה הלאומית הפלסטינית.
מאז, צעד אחר צעד, ביד בטוחה, הגשים ערפאת את התוכנית שבה הגה שנים כה רבות, מאז שהטיל על סעיד חמאמי להיפגש איתי. לא עוד המדיניות של "הכל או לא כלום", אלא מדיניות מפוכחת, המושתתת על ראייה מציאותית של יחסי-הכוחות ועל הנכונות להתפשר בהתאם לכך. ולא כחזון של יחידים, אלא כהחלטה של עם.
לא יכולתי שלא לחשוב - בפעם המי-יודע-כמה - על ההבדל בין ערפאת וסרטאווי, שני אנשים בעלי תפיסה משותפת, אך שונים מאוד באופיים. האם צדק סרטאווי, חסר-הסבלנות, הנועז והנחרץ, שרצה להחיש את הצעדים ולקבל לאלתר את ההחלטות הדרושות, גם במחיר פילוג? או שצדק ערפאת, הזהיר, התכסיסן, המפוכח, שהלך שני צעדים קדימה וצעד אחד אחורה, שביקש לשמור על אחדות התנועה כמעט בכל מחיר, שדחה החלטות, שהתפשר שוב ושוב עם מתנגדיו מבית?
כיום, בדיעבד, ברור לי ששניהם צדקו. אולם הם מילאו תפקידים שונים. תפקידו של הנביא שונה מזה של המנהיג. קולו של הנביא הוא כקול קורא במידבר. הוא המכשיר את הלבבות, המפלס נתיבים חדשים. ואילו על המנהיג לדאוג לכך שהמחנה הגדול יילך בדרך זו, מבלי להתפזר, מבלי להתפורר. צעדיו איטיים יותק בהכרח.
☆ ☆ ☆
הרבה-הרבה הזדמנויות לשלום "הוחמצו" מאז 1948. על אחדות מהן כתבתי בספר זה.
"הוחמצו" במרכאות כפולות. שהרי ההחמצה היא רק תיאוריה. לא די בכך שבעלי מוחות אנאליטיים יראו "הזדמנות", כדי שתהיה זו הזדמנות אמיתית, בלי מרכאות, צריכים העמים להיות מוכנים לה. אם העם אינו מוכן לפשרה ההיסטורית, לא יימצאו גם הפוליטיקאים שיעלו על דרך זו. רק מדינאי-גאון, מנהיג בעל מעוף היסטורי, מסוגל להנהיג עם לקראת יעודו, כשהעם אינו מוכן לכך. זהו התפקיד אשר ייעד התנ"ך למשה רבנו.
עכשיו, אולי בפעם הראשונה, נוצרה הזדמנות אמיתית. בפעם הראשונה מאז 1948 מוכנות, כנראה, שתי מעצמות-העל לשתף ביניהן פעולה כדי להגשים מה שתוכנן אז: דו-קיום של מדינה יהודית ומדינה ערבית, ישראל