ופלסטין, זו לצד זו, במולדת המשותפת. בפעם הראשונה מאז נוצר בקרב שני העמים רוב, המוכן לפשרה זו.
ההתפתחות ההיסטורית הולכת עתה בכיוון זה. הדברים שאמרנו לפני 40, 30 ו-20 שנה, ושנשמעו אז כאוטופיה מטורפת, נדונים עתה על-ידי פוליטיקאים פרוזאיים כאופציה מעשית.
ישראלים ופלסטינים, וביניהם אנשי-אש"ף מוצהרים, נפגשים עתה כמעט מדי-שבוע, כדבר מובן מאליו. בחוגים מסויימים אין עסקן יכול להרים את ראשו, אם לא נפגש עדיין עם נציג של אש"ף. פלסטינים שהשמיצו אך אתמול את סרטאווי, ואולי הצדיקו את הריגתו, משתתפים עתה ברצון במיפגשים עם ישראלים, שהשמיצו אך אתמול אותי ואת חברי כבוגדים או כסילים נאיביים.
התהליך מתקדם במהירות. נראה כאילו המסילה כבר הונחה, ורק קצב הנסיעה של הרכבת תלוי עוד בספק. אך במרחב שלנו, יכולה רכבת בכל עת לרדת מן הפסים ולהביא אסון על יושביה. בשני הצדדים יש חבלנים, מניחי-מוקשים. לכן אין מקום לאופטימיות של שוטים, הסומכים על "המעצמות" או כל גורם חיצוני אחר. תפקידם של שוחרי-השלום הישראליים והפלסטיניים הוא לעמוד על המישטר, להמשיך ולפעול למען ההתפייסות ההיסטורית של העמים, ולא להניח לתהליך להיעצר או לסטות הצידה.
סיכסוך היסטורי, בן ארבעה דורות, לא יסתיים מעצמו, ולא בלי מכאובים.
☆ ☆ ☆
כשאני מסיים דברים אלה, אני חושב על עיצאם.
תמונתו תלוייה בחדרי, מול עיניי. זהו התצלום שהוא בעצמו דאג להכינו, ושאותו מסר בידי. רציני, שלוב-זרועות, במיקטורן-ספורט משובץ, ענוב עניבה אופנתית, מימחטה לבנה בכיס המיקטורן. ובכל זאת: תצלום של לוחם.
כל אשר סרטאווי רצה בו, כל אשר חזה, מתגשם עתה לנגד עינינו. מאבקו לא היה לשוא, ועל כן גם לא קורבנו.
אילו חי היום, האם היו זוכרים לו את המאבק, את השעות הקשות של עמידתו לבדו, את החודשים והשנים שבו חי בסכנת-מוות מתמדת? מסופקני. אין עם נוטה לזכור את גיבוריו האמיתיים, גיבורי השלום.
כך אצלם. כך אצלנו.
בוודאי, יש רגעים של תיסכול. אך הם כאין וכאפס לעומת החדווה