פוליטיקאים. הנחתי לסקרנות שלי להשתולל. הקלטתי את הכל, את מחשבותי, את התרשמויות,, את שיחותי, את הקולות ששמעתי. טאנגו במיסעדה במוסקווה. שירת ההמנון הלאומי לפני בניין הרייכסטאג ברגע האיחוד. צהלת ההמון בליל-סילווסטר בכיכר ואצלאב בפראג, זימרת קהל בכנסיה. מילאתי עשרות רבות של קלטות, קרוב ל-ססו שעות-הקלטה.
רחל אשתי, שהשתתפה בכל המסעות, הנציחה את הדברים במצלמה,
אך גם הקשיבה, העירה, שאלה, התרשמה. טובים השניים - שני זוגות עיניים, שני זוגות אוזניים, שני אפים - מן האחד.
לכן, כאשר כתובים הדברים בלשון "אנחנו״, אין זו pluralis majestatis, לשון-הרבים המלכותית ("אנחנו, אליזבט השניה, מלכת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד הצפונית...״), הכוונה היא ל״אנחנו״ ממש - רחל ואני.
את החומר שהקלטתי תימצתתי ועיבדתי. אולם כדי להעביר לקורא את תחושת המיידיות של הדברים, הכנסתי בין כל שני פרקים"דף יומן״ גולמי, שהוא רישום של ההקלטה המקורית.
* * *
זהו, על כן, ספר אימפרסיוניסטי. ספר של עדות אישית. הנה מה ששני אנשים ראו, שמעו, חשבו, בשעה שהתרחשו הדברים. אין זה ספר-מדע.
המדענים למיניהם - ״קרמלינולוגים״, ״סובייטולוגים״, יחד עם כל שרותי-המודיעין בעולם - נכשלו לאורך כל הדרך. כמעט איש מהם לא צפה מה שקרה כאשר זה קרה.
על חורבות המישטר הקומוניסטי מרחפת אחת התעלומות הגדולות של המאה ה-20: איך זה לא ראו גדולי המומחים וגדולי אנשי-הביון את החולשה הפנימית של "מעצמת-העל״ הקומוניסטית? איך התייחסו אליה כאל ענק טכנולוגי, תעשייתי וצבאי? איך זה עוררו את מנהיגי המעצמה היריבה, ארצות-הברית, להשקיע מיליארדים על גבי מיליארדים במאמץ להתמודד עם מעצמה, שעמדה על סף קריסה? איך עזרו לרושש את ארצות-הברית באמצעות תקציבי-ביטחון אדירים, מבלי לדעת שהענק הסובייטי עומד על כרעי-תרנגולת?
מסתבר שידיעת כל העובדות, לימוד כל הטכסטים, קריאת כל הספרים והמאמרים, לא גרמו להם להבין. כפי שליגלג דויד בן-גוריון: המומחים יודעים היטב להסביר מה שקרה בעבר, אבל אינם מסוגלים להגיד לך מה שיקרה בעתיד, ועל כן אין בהם תועלת למדינאי.
בוטרוס בוטרוס-ע'אלי, המדינאי המצרי המבריק, אמר לי פעם בנימה דומה: "יש לכם, בישראל, הערביסטים הטובים ביותר בעולם. הם קראו את