נאציים. הכנסיות הנהדרות של זאגורסק וצ'נסטוחובה לא השתנו, אבל גם מי שחוזר אל הדת שונה מן המאמינים של ראשית המאה. יותר מרי דברים קרו בינתיים. העולם שלאחר הגולאג, אושוויץ והירושימה אינו העולם של ויקטוריה, וילהלם ה-2 וניקוליי ה-2.
המאה ה-20 תשפיע על המאה ה-21, כשם שהמאה ה-19 השפיעה על המאה ה-20.
* * *
זוהי עובדה שאי-אפשר להתעלם ממנה: האיש שהטביע את חותמו על המאה ה-20 יותר מכל אדם אחר לא הגיע כלל אל סף המאה הזאת. הוא מת ב-4 במארס 1883.
קארל מארכס, כמו יהודי גדול אחר בהיסטוריה, לא הגיע אל הארץ המובטחת ולא חזה בהגשמת חזונו.
מארכס היה בן מובהק של המאה ה-19. עולמו הרוחני עוצב בראשיתה של אותה מאה, ומורהו הגרמני הגדול, גיאורג וילהלם פרידריך הגל, אף היה יליד המאה ה-18.
לתאריכים אלה יש משמעות. מארכס, תלמידו של הוגה-דיעות שעמד בשתי רגליו במאה ה-18, עיצב השקפת-עולם מונומנטלית על סמך המציאות הכלכלית, החברתית והתרבותית של המחצית הראשונה של המאה ה-19. זו הפכה לתורת ההמונים במאה ה-20. מאז פירסום ״המאניפסט הקומוניסטי״ ב-1848 ועד למהפכה הבולשביקית של 1917 חלפו 69 שנים - כמעט אותו פרק-הזמן שעבר מהקמת המישטר הקומוניסטי ועד לנפילתו.
גוסטאב לה-בון, סוציולוג צרפתי שחזה רק בראשית המישטר הקומוניסטי (הוא מת ב-1931) ניבא שהמאה ה-20 כולה תעמוד בצל הסוציאליזם, למרות שכבר אבד עליו הכלח. בסיפרו ״הפסיכולוגיה של ההמונים״ ניסה להסביר תופעה זו: כדי שתורה חדשנית תתקבל על דעת ההמונים דרוש זמן רב. ההמונים הם שמרניים מטיבעם. אבל המציאות אינה עומדת דום, הנסיבות משתנות בהתמדה, וכאשר התורה מתקבלת סוף-סוף על-ידי הציבור, כבר חלפה מזמן המציאות שהולידה אותה. התורה אינה מתאימה עוד למציאות שאת בעיותיה היא אמורה לפתור. היא הופכת לאמונה טפלה, לדת.
יתכן שזה קרה לקארל מארכס, כפי שקרה להוגי-דיעות אחרים.
* * *